כמה לבנים?

 בשתים עשרה השנים האחרונות היו לי הזדמנויות רבות לספר את סיפור חיי. למרות העובדה שסיפרתי אותו כבר אלפי פעמים, המסרים של הסיפור - הידע שהקב"ה מנהיג את עולמו ורוצה קשר ישיר עם ישראל, ותקוות קיומנו כעם - המסרים הללו לא השתנו.

מה שכן השתנה הוא היסוד עליו נשען המסר הזה והעיקרון הבסיסי בו תלויות תקוותינו. אצלי, ההבנה מיהו הקב"ה ומהי ההתייחסות שלו אלינו, השתנתה מקצה לקצה.

נולדתי למשפחה חילונית לגמרי. ידענו כמובן שאנחנו יהודים, ידענו על מורשת רוחנית והיסטורית בת ארבעת-אלפים שנה, וכמובן על כל הקשר שלנו לארץ ישראל, ידענו על עובדת היותנו העם הנרדף בין אומות העולם. ידענו גם למה אנו נרדפים, ידענו למה ליהודים יש אף גדול וארוך, ולמה אנו מחבבים אוכל סיני, וכמובן למה כל שיחה מלווה בתנועות ידיים, אך היהדות סימלה עבורנו דרך חיים נושנה ועתיקה שלא הביאה לאף אחד עושר וכבוד, וכמובן מנעה את החירות ואת החופש במשך כל השנים הרבות שחלפו. היהדות סימלה לנו דרך חיים "ישנה ומשונה" - דרך חיים אותה חייבים אולי לזכור, אך לבטח לא דרך בה היינו בוחרים לחיות היום בעולם הנאור והמודרני.

בשנות לימודי-החובה, למדתי במשך שנתיים בבית ספר יהודי. בשונה מבתי-הספר הממלכתיים, כל מה שלימדו אותי בבית-הספר היהודי לא נשמע לי הגיוני כלל. לכן כל מה שלמדתי בשנים אלו הודחק לפינה נידחת בלב ובשכל ושם זה נשאר למשך 42 שנה, עד לתקופה בה הייתי מוכנה לקבל על עצמי את כל האחריות, הזכויות והחובות אותן כוללת היהדות.

כשהגעתי לתיכון, כבר הייתי במצב של הידרדרות תלולה. לאחר שנים של התעללות מצד חברים ומשפחה שאפה הערכתי העצמית לאפס, ושנים של שימוש תמידי בסמים גרמו לי להגיע למצב נפשי מרוסק. הבנתי שאני חיה במבוא סתום ללא מוצא. חייתי בלא תקווה לחיים שפויים ורגועים יותר. הייתי מאד רגישה ופגיעה.

בנקודה זו, בה לא ראיתי שום מוצא מהבוץ והייתי שקועה בייאוש כה עמוק, התחילה חברה בכיתה לדבר איתי על ישו. היא הסבירה לי שכולנו חוטאים וטועים וכי החטאים הם החוצצים בן האדם לאלוקיו. וברחמנותו של הבורא על האנושות הוא שלח לנו את ישו כדי שמותו ודמו יכפר על כל חטאי האנושות.

פתאום שמעתי מסר של תקווה, פיוס, אהבה, ושייכות. בהיותי כה צמאה המסר שלה היה לי כספל מים קרים לנפש עייפה. רק שלא הבנתי אז כמה חורים יש בספל הזה. כל כך שמחתי להרוות את צימאוני. לקח לי שנים להבין שלא רק שהספל היה חרור, אלה שהוא בכלל היה ריק מתוכן. בלי מים, יבש לחלוטין.

מה שהנצרות כן נתנה לי אז בימים השחורים ההם, היה קשר וקירבה לבורא עולם - מה שחיפשתי כל הזמן. הנצרות גם סיפקה לי קבוצה אוהבת ותומכת, חברים שהפגינו אהבה ומסגרת חמה. הייתי מקובלת בסביבה ובחברה. במבט לאחור, מה לא הייתי נותנת אילו היה מישהו מסביר לי כיצד להיות מקושרת להקב"ה בדרך של יהדות. לא רק שזה אפשרי – כמו שהתברר לי באיחור של כמה שנים - אלא שהקשר בין עם ישראל והקב"ה הוא קשר של אהבה ללא גבול.

בינתיים, החיבור לנצרות נתן לי את הכוח להפסיק את השתייה, העישון, והסמים. חיי השתנו פתאום מהקצה לקצה.
(אגב, בשנים האחרונות, רבים מאלו ששמעו את סיפור קורות חיי, השתוממו ושאלו אותי 'כיצד יכול לדחות ולפסול את הנצרות? הרי ככלות הכול, השינוי הדרמטי בחייך הוא נס שקרה בגלל שהתחברת לנצרות?' ובכן, אני יודעת את האמת. חיי היום הינם נס מהשמים ואני חייבת הכול לבורא-עולם היות והקב"ה באהבתו עשה לי את הנס הזה... הקב"ה !... לא ישו ! וכשהבנתי את זה ב-1000 אחוז, לא הרגשתי שום חובה להשאר מחוברת לנצרות. בדיוק כמו שילדי השואה שניצלו על ידי גויים חסידי אומות העולם - העזרה שקיבלו לא מחייבת אותם להידבק בנצרות, כך גם אני איני מחויבת להודות לעזרה שקיבלתי אז בכך שאהיה נוצרייה. נכון שהנצרות הובילה אותי להתחבר לאלוקים, אך זה לא אומר שהנצרות היא הדת האמיתית. כיום אני מרגישה מאד מחוברת וקרובה להקב"ה, בלי צורך במתווכים,רק אני והוא).

{חזרה לימים בהם הייתי שקועה בנצרות}
השינויים המהותיים שחלו בחיי באותם ימים השפיעו מאד גם על כל הסובבים אותי. תוך זמן קצר אימצו גם אימי ואחותי את הנצרות. מלבד העובדה שהייתי יהודיה, ושעברתי כה רבות בחיי, אלוקים נתן לי כשרון אדיר של נאום ושכנוע. הצירוף הזה סיפק לי הזדמנויות רבות להגיע לעשרות כנסיות בכל רחבי מזרח ארה"ב כדי לנאום ולספר את סיפורי האישי. אנשים התלהבו והקשיבו בהתעניינות רבה. כשסיימתי את התיכון, לפני שהתחתנתי, נרשמתי לאוניברסיטה ללמודי שנה של הברית החדשה, זאת על מנת להעמיק את הידע.

בהיותי בתיכון, התיידדתי עם חברה מכיתתי, ואז הכרתי את אחיה, שלימים הפך להיות בעלי. אדם זה הינו אדם מיוחד במינו בעל לב זהב, והתאהבתי בו עד כדי שיגעון. מסירותו לעבודת הבורא לא התערערה אף-פעם, למרות החיפוש הנוקב והאינטנסיבי שקיבל על עצמו לפני כמה שנים בחיפוש אחר האמת הבלתי מפוקפקת. הוא תמיד נשאר בן אדם אוהב, טוב-לב, אדיב ונחמד. כשהתחתנתי איתו עדיין לא ידעתי שנישואים אלה הינם "התבוללות" ; היינו צמד שותפים באותה דת ומחויבות לבורא עולם. כשראיתי שכוונתנו להינשא הינה רצינית, החלה דאגה אחת לכרסם בליבי. הורי התגרשו כשהייתי בת 4 ואת אבי ראיתי רק פעם אחת מאז. למרות זאת תמיד חלמתי שאבא שלי יוביל אותי לחופה, כן! אותו אבא שבכלל לא הכרתי. כמובן שלא רציתי לפגוע ברגשותיה של אימי, אולם היא לא רק שהסכימה, אלא גם עזרה לי לאתר אותו ולהזמין אותו לביקור.

לא עבר זמן רב ואבי התאהב מחדש באימי וביקש שוב את ידה. אמי הסכימה אולם אז התעוררה בעיה: היא הרי היתה אז נוצריה ואילו אבי לא. אחותי ואני נרתמנו למשימה. קנינו לו את ספר הברית החדשה והתחלנו ללמד אותו על דמותו של ישו ועל הברית החדשה. תוך זמן קצר הוא התנצר והורי נישאו מחדש כנוצרים לכל דבר. חמישה חודשים אחרי חתונתם, התחתנו בעלי ואני.

בעלי היה אז בחיל-האוויר האמריקאי, ותקופה קצרה אחרי החתונה, העביר אותנו חיל האוויר לאנגליה, בה נולדו שני ילדינו הראשונים. וכאן, באנגליה, התחיל המסע המרתק והמדהים ביותר בחיינו.

למרות שגדלתי בבית חילוני, "חגגנו" בכל זאת את החגים באיזושהי צורה, בדרך כלל זה הסתכם בארוחה חגיגית אצל סבתא. אני זוכרת שהיא תמיד קיבלה את פנינו באותה הכרזה לבבית: "גוט-יום טוב" [חג שמח באידית]. הזכרנו את השם של החג הנוכחי והתיישבנו לאכול לכבודו. בפסח, למשל, סבתא הכינה אוכל מיוחד, סבא קרא דף או שניים מההגדה ואחר-כך התיישבנו לאכול מכל טוב. הימים האלה אצל סבא וסבתא השתלבו יחד עם השנתיים שלמדתי בבית-ספר עברי, ותרמו למעט הידע שלי על חגי ישראל, ואת הידע הזעיר הזה הבאתי איתי לחיי הנשואים שלי.

יום אחד, זמן קצר לאחר הולדת בני הבכור, הייתי באמצע תפילה ולפתע חשתי הרגשה משונה, כאילו הקב"ה מבקש שבערב-שבת אדליק נרות לכבוד השבת. כאמור, באותו זמן בחיי, לא היה ניתן כלל לזהות שאני יהודיה. חיינו כגויים גמורים, אומנם תווי פני היו כשל יהודים אירופאים ואת חג הפסח וחנוכה חגגנו בצורה מינימאלית. כמו כן מלנו את בנינו בבית החולים כי ידעתי שבנים יהודים חייבים בברית-מילה. אך יותר מזה לא ידעתי. וכמובן שלא ידעתי מאומה על הדלקת נרות שבת.

שוחחתי עם בעלי על ההרגשה שחשתי בענין הדלקת נרות. תשובתו היתה פשוטה ונחרצת: אם זה מה שהשם רוצה אז בטח שאני צריכה להדליק נרות שבת. רצתי מהר והוצאתי הגדת-פסח מרופטת של חברת "מקסוואל", דפדפתי עד שמצאתי את הברכות והדלקתי. מאז, כל ערב שבת הדלקתי נרות.....וביום ראשון הלכנו להתפלל בכנסיה.

כך עברו מספר חודשים עד שביום אחד ניגש אלי בעלי ואמר לי כי הוא קרא רבות בתנ"ך וראה כי כתוב בו ציווים רבים שציווה הקב"ה את עם ישראל, וכי וציווים אלה שרירים לנצח. ואם ציווים אלה הינם לנצח אצל יהודים, הוא רואה בזה את חובתו לפני הקב"ה שאישתו וילדיו היהודים יתמידו בציווים אלו ללא כל פשרה. במיוחד הוא התכוון לאכילת חזיר, צדפים וסרטנים וכן בשר וחלב ביחד. מאותו יום הפסקתי לאכול את הדברים האלו.

מצבי באותה תקופה אכן היה מבלבל למדי. הנה אני, מדליקה נרות שבת כל ערב שבת, מתנזרת מאכילת חזיר וצדפים והולכת בקביעות כל יום ראשון לכנסיה. אולם הסיפור המשיך להתפתח. יום אחד קראתי בספר הברית החדשה ונתקלתי בקטע שמדבר על כיסוי ראש. התקשיתי להבין במה מדובר ואז הזמנו את הכומר שלנו [שהיה מלומד ביוונית] כדי שיעזור לנו להבין על מה הקטע מדבר. הכומר התנצל שקשה לו להסביר את הקטע הזה ואפילו ביוונית המקורית המילים לא ברורות. לחצנו עליו שיסביר לפי הבנתו והוא אמר שחושב שפאולוס אומר כאן שנשים נשואות חייבות בכיסוי ראשן. הוא המשיך להסביר שזה לא משהוא שהוא יכול ללמד היום היות ונשים של זמננו לא רוצות לכסות את הראש. היות ואני הייתי מאד רוחנית וכל כולי רציתי רק לשרת את הקב"ה, החלטתי במקום שאני, כאישה נשואה, כן אכסה את שערותיי .

בואו נעצור רגע ונתבונן בתמונה המצטיירת לפנינו : הדלקתי נרות שבת, לא אכלתי חזיר,או צדפים, והלכתי בכיסוי ראש... וגם התפללתי בכנסייה בכל יום ראשון! משהו התחולל בקרבי, משהו שלא הבנתי. רק לאחר שנים הבנתי שמלחמה ניטשת בי. היום אני קוראת לזה 'משבר הזהות הרוחני', אבל אז ידעתי רק שאני מאד מבולבלת מכל הרגשות ששטפו אותי.

בערך באותו זמן בו התחוללה בקרבי אותה מלחמת רגשות, הגיעו הורי - שהתנהגו כנוצרים לכל דבר - לבקרנו באנגליה. הם סיפרו לנו שהם גילו קבוצה של יהודים שמנהלים אורח חיים המשלב בתוכו נצרות ויהדות. השילוב הזה מתיר להם לנהוג לפי אמונתם בעוד הם משמרים את זהותם היהודי. הם קוראים לעצמם "יהודים משיחיים", ,מתפללים בשבת ולא ביום ראשון, היות והשבת הוא יום המנוחה ע"פ התנ"ך. הם משתמשים במונחים יהודים כדי לתאר את אמונתם, שהינה קרובה הרבה יותר ליהדות. כמה מהנשים כיסו את ראשן וחלק מהגברים לבשו כיפה וציצית. נודע לי גם שהם חגגו את כל החגים היהודים וכמה מהם שמרו כשרות.

הוקסמתי מהרעיון מכיוון שזמן רב חיפשתי פיתרון לקונפליקט בין אמונתי בנצרות לבין מה שמשך אותי מבפנים. חשבתי שהדרך של ה"יהודים המשיחיים" מבטאת מי אני ובמה אני מאמינה, חשבתי שמצאתי את התשובה.

כשנה לאחר מכן חזרנו לארה"ב ומצאנו באזורנו קהילה של "היהודים המשיחיים" אליה הצטרפנו, ואף הגענו לעמדות מפתח, עד שאבי ביקש להקים מרכז משיחי באזור מגוריו וביקש שנעבור לעירם על מנת שנוכל לעזור לנהל את הכנסייה החדשה יחד עם הוריי.

מעניין שבתקופה זו שעבדנו יחד, התחלנו ארבעתנו במסע לעבר שמירת המצוות והקפדה על כל פרט בתורה. (תארו לעצמכם איזה מסע ארוך ומפרך זה היה: בעוד אנו עדיין שקועים ב 'תורה המשיחית', התחלנו לשלב בה את כל משמעותה של תורתנו הקדושה.)

התחלתי לקנות ספרים המבארים את היהדות המקורית וללמוד את הנושא מקצה לקצה. התחלנו ללמד את קהל המתפללים שלנו {שרובם לא היו יהודים} ולהסביר להם מה זה התורה, שבת, כשרות וצניעות. באחד הספרים הראשונים שקראתי ראיתי שיהודים המקיימים את עשרת-הדברות מוגדרים בתור "שומרי תורה" במקום "אורתודוקסים". ההגדרה הזו -"שומרי תורה" - מצאה חן בעיני, וחשבתי: "מעכשיו אנו נהיה 'יהודים משיחיים - שומרי תורה', איזה יופי! הרי בין-כה אנחנו מהקהילות הבודדות שמלמדות את חשיבות התורה וקיום המצוות." ובגלל התחייבותנו לתורה, אבא שלי החליט לייסד את 'ארגון המשיחיים שומרי התורה'.

אחרי שלוש-שנים שעבדנו בצוותא יחד עם ההורים, בעלי ואני החלטנו שכדי לשמר ולחזק את הקשר עם ההורים, עלינו לעזוב ולהמשיך הלאה. הורי המשיכו בניהול הקהילה עוד כמה שנים, אולם אנו אכן המשכנו למקום אחר.

לא היה לנו קל בכלל למצוא קהילה משיחית חדשה בה נרגיש בנוח, לכן חברנו לקהילה בשם "סעבן דעיי אדבנטיסט" - קהילה נוצרית-פרוטסטנטית שאצלם מציינים את יום השבת ולא את יום הראשון ככל הנוצרים. במשך השנים בקהילה זו שירתנו בכמה מישרות מפתח. בנקודה מסוימת, סגן נשיא קהילת "סעבן דעיי אדבנטיסט" בצפון אמריקה הציע לי ולבעלי לייסד קהילה משיחית חדשה. ההצעה החמיאה לנו מאד אולם לא רצינו לקבל עלינו את המשרה מאחר והאמנו שזה לא באמת הדבר בו אנו רוצים להתעסק, ולכן סירבנו.

שישה חודשים עברו ושוב התבקשנו לקבל על עצמנו את המשרה הנכבדת. למרות ההזדמנות הנדירה בה הינו יכולים לשלב כבוד, הזדמנויות להרצאות רבות, הרבה כסף והערכה, דחינו שוב את ההצעה כי הרגשנו עמוק בלב שזה לא היעוד אותו אנו מחפשים.

לאחר מספר שנים בקהילה זו, שוב התחלתי להרגיש לא ברור מושך אותי. הרגשתי כמו דג מחוץ למים בתוך התרבות הנכרית בה הייתי מצויה, וחיפשנו להצטרף שוב לקהילה משיחיית אחרת. מצאנו אחת כזו בצפון ווירג'יניה, שבארה"ב. השתלבנו בקהילה והפכנו מהר מאד לחברים פעילים.

יום אחד השתתפנו במאורע שאחת הקהילות ערכה בבולטימור, בשיחה עם אחת הנוכחות, היא הציעה לנו לקנות את ביתה הממוקם בשכונת "אפּפּר פּארק הייטס" - שכונה יהודית-אורתודוקסית בבולטימור. קבענו פגישה על מנת לראות את הבית וברגע שעצרנו ליד הבית, הלב שלי התחיל לפעום בקצב מהיר, היתה לי הרגשה של משהו מוכר, ביתי וחמים , משהו אמיתי. הרגשתי כאילו הגעתי הביתה. לא הבנתי על מה ולמה הרגשות האלו. התאהבנו ממש בבית הזה והחלטנו להתפלל לאלוהים שיגיד לנו מה לעשות בעניין. התייעצנו עם חברי ההנהלה בקהילה שלנו וגם עם חברים מהשורה. כולם כאחד הסכימו שאנחנו "צריכים" לעבור לשכונה ההיא. כמובן שהם לקחו בחשבון שכך יתאפשר לנו לעשות עבודה מיסיונרית בשכונה ולהגיע לשכנים היהודים בקלות. אחרי-הכל, מי יכול לשכנע יהודים אורתודוקסים באמיתות ה"משיח" , אם לא זוג "משיחיים" שהם גם שומרי תורה??? אולם לנו לא היה את השיקול הנ"ל, עבורנו היתה זו שאלה של השתייכות והתאמה, היכן רוצה הקב"ה שנשתייך?

למרות ששנינו היינו אנשים מבוגרים מלומדים בתיאולוגיה, דת ונימוסים, וחשבנו שיש לנו ידע עשיר ביהדות, היינו תמימים לגמרי. היינו בטוחים שלא תהיה כל בעיה להשתלב בקהילה היהודית. השכנים יראו כמה אנו רציניים בנוגע לכשרות, צניעות, שבת, וכו'. נהיה שכנים טובים וחברים נאמנים - ורק בעניין של ישו יהיו חלוקי דעות. אז מה? אך טעינו בגדול! לא היה לנו מושג כיצד נתקבל בשכונה, כלל לא חשבנו איזו קבלת פנים תקדם אותנו. הדבר היחיד עליו חשבנו: אנו רוצים לשרת את הקב"ה הכי טוב שאפשר והשכונה החדשה התאימה לנו לכך יותר מכל מקום אחר.

ומה שקרה אז, האישה שמכרה לנו את הבית התחילה לספר לכולם על המשפחה המשיחית הנחמדה שעומדת להגיע לשכונה. כמובן שבחלומותינו הכי שחורים לא ציפינו לכזו קבלת-פנים "חמה". כבר ביום הראשון אנו שמים לב שהשכנים מפנים עורף ולא מסתכלים לעברנו כדי שלא יצטרכו לומר לנו 'שלום' או 'בוקר טוב.' לא ידענו מה המוכרת אמרה או סיפרה לשכנים ולכן הופתענו מאד שכולם סובבו לנו את גבם, מדוע כולם מתנהגים בכזה חוסר נימוס?

את השבת הראשונה בשכונה בילינו בבית, אולם בשבת השנייה החלטנו ללכת לבית הכנסת. מאחר והיו כמה בתי כנסת בסביבה החלטנו שאין סיבה לחלל את השבת וצעדנו ברגל לאחד מבתי הכנסת שהיו קרובים לבית. שם פגשנו אנשים נחמדים וידידותיים ותיכף התיידדנו עם כמה מהם.

בעלי, שהינו אדם מוסרי מאד וישר כסרגל, התעקש שאנו חייבים לדבר עם הרב ולספר לו שאנחנו יהודים-משיחיים. למרות שלא היה בדעתנו כלל לנסות לשכנע אף אחד בצדקת אמונתנו, ולא התכוונו לספר לאף-אחד, בעלי הרגיש צורך להיות פתוח והוגן עם הרב כדי שבעתיד אף אחד לא יוכל לומר שניסינו להסתיר משהו.

הזמנו את הרב לביתנו לשיחה. הרב, שכבר ידע שאני יהודיה ובעלי לא, חשב שאנחנו רוצים לדבר איתו על תהליך גיור לבעלי. במהלך השיחה הסביר בעלי לרב במה הוא מאמין. הרב הקשיב ושאל: "אבל זה היה בעבר, כעת אתה כבר לא מאמין בזה, נכון?" "כן ,"ענה בעלי. "אני עדיין מאמין בזה."

באותן שניות ספורות בהן ראיתי את ההלם והזעזוע על פני הרב, התחלתי לראות איך עולמי נחרב. עדיין האמנתי בישו. אבל התחלתי להתחבר ולהשתרש בקהילה הזו. מאד נבהלתי מהמחשבה שאשאר תקועה בבית יפה בשכונה עויינת בלי לדבר עם אף אחד. ראיתי אותנו ואת הילדים שלי מנודים, מנותקים ומבודדים. פרצתי בבכי.

הרב, שהיה המום מהאינפורמציה ששמע מבעלי וגם מההרגשה שחש שהוטעה בעניין הפגישה איתנו, פנה אלי ושאל: "ובמה את מאמינה?" הייתי מדי שבורה מלענות ובקשתי רק שלא יזרוק אותנו מבית-הכנסת היות ואנו מרגישים שם בבית.

ואז, אמר לי הרב את האמירה החשובה ביותר ששמעתי בכל המסע הארוך והמפותל שלי: "את", אמר הרב, "תישארי יהודיה לעולם למרות האמונה הלא נכונה בה את מאמינה. את והילדים שלך יכולים להמשיך להגיע לבית-הכנסת, אבל בעלך, לעת עתה, שלא יבוא." היה לנו ברור מאד שהרב לא פסל את בעלי מרוע לב אלא פשוט משום שלא ידע כיצד להתייחס אליו. הודיתי להקב"ה מעומקי הלב שהרב התעקש שאני יהודיה למרות הכול ואי אפשר לשנות את זה.

שמחתי מאד שהרב קיבל אותי ואת ילדי לקהילה שלו והבטיח שיעזור לנו ללמוד ולהבין. אולם היתה לו דרישה אחת עליה הוא עמד: הוא דרש שאני ובעלי נשוחח עם נציג של ארגון בשם "יהודים למען יהדות". סיכמנו על מקום והגיע אדם בשם מארק לשוחח איתנו. את השיחה הוא פתח בשאלה פשוטה מאד: "אפשר אולי לשמוע למה אתם מאמינים שישו הוא המשיח?" בעלי נתן לו תשובה ומארק אמר לנו: "בואו ונחקור את התשובה הזו לעומק." תוך זמן קצר להפליא קיבלנו אינפורמציה ומידע אותם בחיים לא שמעתי, בכל משך 17 השנים בהן הייתי בנצרות! אפילו הלימודים והמחקרים הרבים שלמדתי 'באוניברסיטה הנוצרית לתיאולוגיה' לא הכינו אותי לסתירות משמעותיות באמונה שקיבלתי ממארק בזמן כה קצר! הוא עזב והשאיר אותנו עם המון חומר למחשבה ועם מספר הטלפון שלו.

לאחר כמה ימים התקשרתי ל"יהודים למען יהדות" וקבעתי פגישה עם מארק. לאחר מספר פגישות נוספות, שוכנעתי שכל הבסיס עליו בנויה אמונתי הוא לא יותר מיסוד של בוץ ואויר. אין בו כלום.

אחד אחרי השני נשלפו הלבנים עליהם היו בנויים יסודות אמונתי. כמה לבנים היו צריכים לפול עד שהכול יתמוטט? התחלתי ללמוד ברצינות ובהתמדה והגעתי להחלטה שלמרות שאני עדיין לא בטוחה לגמרי היכן נמצאת האמת , בתורה ובנביאים אני מאמינה במאה אחוז. נעזרתי בזה כדי להמשיך במסע אל האמת בתור יהודיה דתייה. שנת 2000 לספירה. שנת מסעי הבלתי יאומן !

כשנה לאחר שחזרתי "הביתה", חזרו גם הורי ליהדות ושלוש שנים אחריהם, בעלי התגייר כדת וכדין, נכנסנו לחופה שוב והפעם כדת משה וישראל באולם "עץ חיים" בבולטימור, כשכל חברינו היקרים נוכחים בקהל המוזמן. החתונה סימלה את הפסגה אליה טיפסנו כל המסע הארוך והמפרך.

אני בטוחה שאפשר היה לנהל הרבה דברים בצורה אחרת. אני גם בטוחה, ומצטערת על כך מאד, שכמה משכניי עד היום לא מאמינים שאכן לא הייתי מיסיונרית. אם לא היה לי את המרץ ואת הרצון החזק להתמיד במסע, בטוח הייתי אורזת הכול ועוזבת על מנת לא לחזור. אבל הקב"ה ידע שזה לא יקרה ואני מאמינה שאחת הסיבות בגללם הוא הביא אותי לעולם זה בשביל להביא תיקון לנשמתי בפרט, ולעולם בכלל. ולכן אני מספרת את קורות חיי עבור אלו שרוצים להבין וגם להגיע אל האמת.

המטרה שלי בהמשך חיי היא לעזור לאנשים להבין מהן הסיבות שדוחפות יהודים לרבים לעבר דתות זרות ומהן הדרכים בהם אנו יכולים להתקרב לאלה ששקועים ב"יהדות המשיחית" ולעזור להם לצאת מהבוץ הטובעני חזרה לחיק היהדות האמיתית והיחידה.

זוהי מטרת חיי.