כפרה עליך... האם רק דם מכפר על עוונות?

אחד מעקרי האמונה, עליו מתבססים ההיהודים המשיחיים ונוצרים אחרים, הוא - שאין כפרה ללא דם, כפי שמובא בספר הברית החדשה: "ואין כפרה בלי שפיכת דם". (אל-העברים 9,22). הם טוענים כי מקור רעיון זה בתורה, וכדי להוכיח זאת מצטטים את הנאמר בויקרא יז, יא:

"כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר:"

עם חורבן בית המקדש הופסקה הקרבת קרבנות. לפי האמונה המשיחית, אין יותר לעם ישראל אפשרות לכפר על עוונות. קצת לפני החורבן הופיע ישוע והוא שימש כקרבן המכפר על העוונות של כל האנושות. לשיטתם, עקב חוסר אפשרות של כפרה, נידונים כל היהודים מזמן ישוע ועד היום לגהנום נצחי. הכניסה לגן עדן היא אך ורק למאמינים בישוע.
האם אמונוה זו מבוססת על התנ"ך? נבדוק את הנושא לעומק.

ראשית חייבים אנו לראות את הפסוק בהקשרו:
ספר ויקרא פרק יז, י-יד: וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ: כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר: עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכֲכֶם לֹא יֹאכַל דָּם: וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר: כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת:

ברור מאוד כי הנושא המרכזי שבקטע זה מתייחס לאיסור אכילת דם - נושא שכלל אינו קשור לקרבנות - ואשר הוצא מהקשרו. הפסוק שהמשיחיים מצטטים מסביר מדוע אסור לאכול דם שכן הנפש נמצאת בו, וזו הסיבה שכאשר מקריבים קרבן, הכפרה נעשית באמצעות הקרבת הדם של הבהמה ולא באמצעות הקרבת אבר או חלק אחר מגופה. בפסוק זה נאמר אמנם כי הדם מכפר, אבל לא כתוב כי רק הדם מכפר ושאין שום דרך כפרה אחרת!

מי שלומד תנ"ך יודע היטב כי מעבר להקרבת קרבן, יש דרכים שונים לכפרת עוונות:

א. תפילה ותשובה:

ישעיה נה, ו-ז: דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב: יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל אֱ-לֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ:

ירמיה לו, ג: "אוּלַי יִשְׁמְעוּ בֵּית יְהוּדָה אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי חשֵׁב לַעֲשׂוֹת לָהֶם לְמַעַן יָשׁוּבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וְסָלַחְתִּי לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם"

יחזקאל יח, כא-כח: וְהָרָשָׁע כִּי יָשׁוּב מִכָּל חַטֹּאתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה וְשָׁמַר אֶת כָּל חֻקוֹתַי וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה חָיֹה יִחְיֶה לֹא יָמוּת: כָּל פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא יִזָּכְרוּ לוֹ בְּצִדְקָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה יִחְיֶה: הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע נְאֻם אֲ-דֹנָי ה' הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה: וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיַּעַשׂ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה הוּא אֶת נַפְשׁוֹ יְחַיֶּה: וַיִּרְאֶה וַיָּשָׁב מִכָּל פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה חָיוֹ יִחְיֶה לֹא יָמוּת:

יחזקאל לג, פסוקים יא, יט: אֱמֹר אֲלֵיהֶם חַי אָנִי נְאֻם אֲ-דֹנָי ה' אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְלָמָּה תָמוּתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל: וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲלֵיהֶם הוּא יִחְיֶה:

דברי הימים ב פרק ז, יד: וְיִכָּנְעוּ עַמִּי אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עֲלֵיהֶם וְיִתְפַּלְלוּ וִיבַקְשׁוּ פָנַי וְיָשֻׁבוּ מִדַּרְכֵיהֶם הָרָעִים וַאֲנִי אֶשְׁמַע מִן הַשָּׁמַיִם וְאֶסְלַח לְחַטָּאתָם וְאֶרְפָּא אֶת אַרְצָם:

ראה גם מלכים א פרק ח, מו-נ ; ירמיהו ז, ג-כג ; הושע יד, ב-ג ; מיכה ו ו-ז ; תהילים לב, ה ; נא יז-יח; ועוד.

לפי המקרא גם עוונות של גויים מתכפרים על ידי תשובה. אנחנו רואים זאת בספר יונה, לגבי תשובת העיר נינווה (ג, י): וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת-מַעֲשֵׂיהֶם, כִּי-שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה; וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹקִים, עַל-הָרָעָה אֲשֶׁר-דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת-לָהֶם--וְלֹא עָשָׂה.

ב. ממון, צדקה:

שמות ל, טו-טז: הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם: וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם:

משלי טז, ו: בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן.

דניאל ד, כד: וַחֲטָאָךְ בְּצִדְקָה פְרֻק וַעֲוָיָתָךְ בְּמִחַן עֲנָיִן הֵן תֶּהֱוֵה אַרְכָה לִשְׁלֵוְתָךְ:". (במקור הערמי)
תרגום לעברית: "תכפר חטאתך בצדקה ועונותך בנדבה לעניים, כדי שתאריך שלוותך".

במדבר לא, נ: וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן ה' אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב אֶצְעָדָה וְצָמִיד טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי ה':

ראה גם משלי י, ב ; יא, ד.

יותר מכך, נביאי ישראל הדגישו פעמים רבות כי תשובה וצדקה רצויים הרבה יותר לפני ה' מאשר קרבנות:
הושע פרק ו, ו: כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת:

שמואל א פרק טו, כב: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים:

משלי פרק כא, ג: עֲשׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לַה' מִזָּבַח: מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים:

תהילים פרק נא, יז-יט ה' שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ: כִּי לֹא תַחְפֹּץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה עוֹלָה לֹא תִרְצֶה: זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה:

ראה גם תהילים מ, ז; סט, לא-לב; ירמיהו ז, א-ה; מיכה ו ו-ח; ועוד.

ג. קטורת:

במדבר יז, יא-יב וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה' הֵחֵל הַנָּגֶף: וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה וַיָּרָץ אֶל תּוֹךְ הַקָּהָל וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם:

                                                            *   *   *

ונקודה נוספת שחשוב להזכיר לגבי עניין הקרבנות הוא כי לא יוכלו הקרבנות לכפר על כל העוונות אלא רק על עוונות קלים יחסית - עוונות שנעשו בשוגג, כלומר בטעות. (ויקרא ד, א-לה; במדבר טו, כב-לא)

לדוגמא: אם אדם אינו ידוע שאסור להדליק אש בשבת, או שהוא טעה וחשב בשבת שהוא יום ראשון והדליק - אז עוונו נקרא "שוגג" - ולא מזיד. לאדם אשר חטא במזיד, קרבנות לא יוכלו לכפר על חטאו זה. התורה מלמדת אותנו את העיקרון החשוב והיסודי הזה בספר במדבר פרק טו, ל-לא:
וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה מִן הָאֶזְרָח וּמִן הַגֵּר אֶת ה' הוּא מְגַדֵּף וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ: כִּי דְבַר ה' בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ:

עובדות אלו ידועות היטב למלומדים משיחיים. ד"ר גורן לרסון כתב בבטאון "The Vineyard" (מארס 2000):
"האמת היא כי קרבנות, יכולים להביא רק לחטאים שנעשו "בשגגה מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ועשה מאחת מהנה" (ויקרא ד, ב)... קרבנות אף פעם לא היו תחליף לתשובה אמיתית; אנחנו רואים את זה באופן מאוד ברור עקב העקרון כי קרבנות כיפרו רק לחוטאים בשוגג ולחוטאים בגלל אי ידיעה".

וכך כותבים התיאולוג המשיחי ג'ואל ב. גרין ופרופ' מארק ד. בייקר: "יתר על כן, לפי התנ"ך, לא כל ואפילו לא רוב הקרבנות היו "עבור חטאים", כמו כן, קרבנות לא היו הדרך היחידה להתמודד עם קרבנות". (Recovering the Scandal of the Cross: Atonement in New Testament and Contemporary Contexts, 2nd edition, 2011, p.65)

וגם ד"ר מייקל ס. הייזר, חוקר מקרא משיחי, כתב את הדברים הבאים בפייסבוק: "קורבנות אלה לא כיפרו על פשעים או חטאים מתריסים או מתוכננים מראש; חוקי התורה לא הכילו כפרה על חטאים מכוונים או מתוכננים מראש. לא הייתה מזור או טקס כלשהו הפוטר את האדם שהתריס בכוונה מול אלוקים או ביצע פשע כלשהו. זה מנוגד לדרך שבה אנחנו חושבים על קורבנות הברית הישנה. אנו נוטים לסנן את החומר הזה דרך התיאולוגיה של הברית החדשה של כפרה וסליחה שמכסה הכל."

במאמר המוסגר, מה היה קורה לאיש או אישה שלא היה להם די כסף לקנות בהמה להקרבה?

על כך נותנת התורה פתרון אחר וזול יותר:
וְאִם לֹא תַגִּיעַ יָדוֹ דֵּי שֶׂה וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ אֲשֶׁר חָטָא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה...וְאִם לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת לְחַטָּאת לֹא יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה כִּי חַטָּאת הִוא: (ויקרא ה, ז).

רק סולת! ללא שפיכת דם.

כעת הרשי לי לשאול אותך שאלה, האם אלוקיםהיה משאיר את עמו מבלי אפשרות של כפרה? הרי לא הייתה אפשרות להקריב קרבנות במהלך כ-70 שנה בין חורבן בית המקדש הראשון לבניית המקדש השני. וכיצד עוונותיהם של ישראל כופרו כאשר היוונים שלטו בבית המקדש ולא הרשו להקריב קרבנות וישוע בכלל לא היה באופק?

חוקר מקרא שאל זאת את לואיס גולדברג, פרופסור לתיאולוגיה ולימודי היהדות בבית ספר גבוה לתיאולוגיה נוצרית בארצות הברית (Moody Bible Institute), שהיה נחשב למלומד ולמומחה בקרב היהודים המשיחיים. תשובתו היתה: "אכן זו תמיד היתה שאלה מאוד קשה" ואז, פשוט החליף נושא. גם הוא הבין שזו עובדה ששמה ללעג וקלס את תיאולוגיה הנוצרית.

התשובה האמיתית נמצאת - כמו תמיד - בדבר ה', רק צריך להבין אותו. במלכים א, פרק ח (מובא גם בדברי הימים ב פרק ו), נמצא את אשר דיבר שלמה המלך בעת חנוכת בית המקדש הראשון. המלך מזכיר מספר פעמים את המושגים תפילה ותשובה, ואין כל אזכור לקרבנות. שם גם מנבא שלמה המלך כי עם ישראל יגלה לחוץ לארץ, בלי דרך לעלות לבית המקדש להקריב קרבנות. ובמצב זה אומר שלמה, על עם ישראל לשוב לה' בכל הלב ולהתחנן אליו - וה' ישמע תפילתם ויסלח לכל חטאתם! יש אכן דרך ברורה וסלולה לסליחה וכפרה מעבר לקרבנות.

מלכים א פרק ח, מו-נ: כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא וְאָנַפְתָּ בָם וּנְתַתָּם לִפְנֵי אוֹיֵב וְשָׁבוּם שֹׁבֵיהֶם אֶל אֶרֶץ הָאוֹיֵב רְחוֹקָה אוֹ קְרוֹבָה: וְהֵשִׁיבוּ אֶל לִבָּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבּוּ שָׁם וְשָׁבוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בְּאֶרֶץ שֹׁבֵיהֶם לֵאמֹר חָטָאנוּ וְהֶעֱוִינוּ רָשָׁעְנוּ: וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אֲשֶׁר שָׁבוּ אֹתָם וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ: וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתְּךָ אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם: וְסָלַחְתָּ לְעַמְּךָ אֲשֶׁר חָטְאוּ לָךְ וּלְכָל פִּשְׁעֵיהֶם אֲשֶׁר פָּשְׁעוּ בָךְ וּנְתַתָּם לְרַחֲמִים לִפְנֵי שֹׁבֵיהֶם וְרִחֲמוּם: 

בספר הושע (ג, ד-ה) מגלה הנביא כי עם ישראל לא יוכל להקריב קרבנות ("אין זֶבַח") בתקופה שלפני ביאת המשיח. תקופה זאת תהיה ארוכה ("ימים רבים"): כִּי יָמִים רַבִּים יֵשְׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵין מֶלֶךְ וְאֵין שָׂר וְאֵין זֶבַח וְאֵין מַצֵּבָה וְאֵין אֵפוֹד וּתְרָפִים: אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם וּפָחֲדוּ אֶל ה' וְאֶל טוּבוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים:

אנחנו עדים לכך שדברי הושע התקיימו בצורה מדויקת עד מאוד. ומה תהיה הדרך לכפרת עוונות ב"ימים רבים" אלו? הושע הנביא גילה לנו גם את זה: שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ: קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה' אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ: (יד, ב-ג)

הנביא אינו מציע מותו של ישוע ככפרה, אלא הוא מציג את התשובה כקרבן האידיאלי. ואיך יהודי אמור ל"שוב עד ה'"? עונה על כך הנביא "קחו עמכם דברים" אתם לא צריכים לקחת דבר אחר חוץ מדברי תפילה, ואין צורך בקרבנות.

וכי יכול להיות דבר ה' יותר ברור מזה?!

לאור כל זאת, רואים כי גישתם של חכמי ישראל בנושא היא על פי דברי התנ"ך, וכי גישתה של הברית החדשה תמוהה ביותר. 

ישוע כקרבן

להשלמת הנושא, נוסיף פרטים חשובים:

גם אם נניח לרגע שבאמת אין שום אפשרות של כפרה ללא דם, מי אמר שדווקא הריגתו של ישוע היא זו המספקת כפרה? בתנ"ך, לא מוזכר באף מקום שיש צורך להקריב משיח או אדם אחר כקרבן, ושדמו יכפר עוונות כלשהן. ויתרה מכך, קרבנות ממין המדבר - האדם, אסורים בתורה באיסור חמור ביותר! הדבר הזה קיים רק אצל עובדי אלילים.

ברור גם שלא כל שפיכות דם מביאה בעקבותיה כפרת עוונות. ברור שאם משהו דוקר את עצמו באצבע כדי להוציא דם או יהרוג את החתול שלו, זה לא יחשב כהקרבת קרבן לפי חוקי התורה. התורה מגדירה בדיוק מה לעשות כדי שקרבן יהיה מקובל לפני ה' (מומלץ לקראו ולעיין היטב במקומות בספר ויקרא המדברים על הקרבנות).

נעלה שלב נוסף: לפי התורה, קרבן חייב להיות "תמים" כלומר בלי מום גופני (ויקרא כב, יח-כה). ולפי הברית החדשה הרומאים התעללו בישוע לפני שהוציאוהו להורג (מתי 27,26-30; מרקוס 15,15-19; יוחנן 19,1-3). כתוצאה מכך, ישוע בודאי נפסל להיות קרבן כשר.

אגב, ללא קשר להתעללות הרומאית בישוע, בעצם מעשה ברית המילה של ישוע בגיל 8 ימים, היה די כדי לפסול את "תמימותו". שאול (פאולוס) מתייחס לברית המילה שעשה ישוע (לוקס 2,21) כ"חיתוך" (אל הפיליפים 3,2). המונח ביוונית שפאולוס משתמש בו כדי להגדיר "חיתוך" הוא κατατομήν שפירושו הטלת מום, בעוד המונח הנכון והמתאים היה צריך להיות περιτομή שפירושו ברית מילה.

כמו כן, כאשר בית המקדש היה קיים, היה חל איסור להקריב קרבנות מחוץ לשטח בית המקדש (דברים יב, ה-ו, יא; טז, ב, ה-ו). בתנ"ך נקבע כי רק קרבן שהוקרב על המזבח - ולא במקום אחר - מכפר (ויקרא יז, יא) וישוע לא הוקרב על המזבח או בשטח בית המקדש. יתירה מכך, הוא גם נצלב, וממילא אין למוות שלו שום קשר לקרבן או לכפרה לאף אחד. במאמר המוסגר, בכל התנ"ך לא נמצא אפילו פעם אחת הקרבת קרבן על ידי צליבה!

 

למרות שורת הטענות הללו, ישנם הטוענים כי לא ניתן להשוות את ישוע לקרבן ממשי בגלל שהוא היה רק קרבן סמלי או רוחני. הבעיה היא שאין בתנ"ך שום מושג כזה – "קרבן רוחני".

גם הברית החדשה מתייחסת לישוע כקרבן ממשי שמתקיימים בו קני המידה התנכ"יים של קרבן ממשי:

א. "ויבאו אל ישוע ויראו כי כבר מת ולא שיברו את שוקיו... וכל זה היה לקיים את הכתוב "ועצם לא תשברו בו"". (יוחנן 19,33-36).

ב. הברית החדשה מתארת את ישוע כקרבן פסח ממשי, שעליו כתוב שכאשר אוכלים אותו "ועצם לא תשברו בו" (שמות יב, מו ; במדבר ט, יב).

ג. אם ישוע הוא אכן קרבן ממשי אז עליו לעמוד בכל הקריטריונים של הקרבן, ואם לאו –פשוט אינו יכול לכפר על אף אחד.

בעיה נוספת בתיאולוגיה המשיחית-נוצרית: בבית המקדש היו סוגים שונים של קרבנות ורובם לא היו לשם כפרה (לדוגמא: קרבן תודה, קרבן חגיגה, קרבן ראיה, קרבן פסח וכו'). קרבן שמכפר הוא דווקא קרבן חטאת, ואילו הברית החדשה והיהודים המשיחיים משווים את ישוע לקרבן פסח שלא כתוב באף פסוק שהוא מכפר או שמטרתו היא כפרה!

שורת הסתירות וחוסר ההבנה הבסיסי בדברי התנ"ך אינם מסתיימים כאן: מי שמתמצא בנבואות התנ"ך, מבחין מיד עד כמה טענות טענות המשיחיים לגבי מהות הכפרה מתבססים על אי-הבנה של דברי נביאי ישראל. הברית החדשה חוזרת ומצהירה שישוע היה הקרבן האחרון (אל העברים 10,18 ועוד) ושבעתיד, לא יהיה שום צורך לחזור לשיטת הקרבת קרבנות כמו שהיה אז בבית המקדש. אבל הצהרות אלו סותרות לגמרי את דברי הנביאים שניבאו באופן ברור ביותר שכאשר יבוא המשיח האמיתי - יבנה בית המקדש ותחודש הקרבת הקרבנות!

וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים: (ישעיה נו, ז)

וְהָיָה כָּל סִיר בִּירוּשָׁלִַם וּבִיהוּדָה קֹדֶשׁ לַה' צְבָאוֹת וּבָאוּ כָּל הַזֹּבְחִים וְלָקְחוּ מֵהֶם וּבִשְּׁלוּ בָהֶם: (זכריה יד, כא)

הקרבנות יתחדשו עם בניית המקדש השלישי

גם פרקים שלמים בספר יחזקאל עוסקים בבניית בית המקדש השלישי (פרקים מ עד מו), ושם חוזרת הנבואה שתשוב עבודת הקרבנות.

לפניכם רק כמה נבואות:

פרק מג, יח-כז: וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' אֵלֶּה חֻקּוֹת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הֵעָשׂוֹתוֹ לְהַעֲלוֹת עָלָיו עוֹלָה וְלִזְרֹק עָלָיו דָּם: וְנָתַתָּה אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֲשֶׁר הֵם מִזֶּרַע צָדוֹק הַקְּרֹבִים אֵלַי נְאֻם אֲ-דֹנָי ה' לְשָׁרְתֵנִי פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת: וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ וְנָתַתָּה עַל אַרְבַּע קַרְנֹתָיו וְאֶל אַרְבַּע פִּנּוֹת הָעֲזָרָה וְאֶל הַגְּבוּל סָבִיב וְחִטֵּאתָ אוֹתוֹ וְכִפַּרְתָּהוּ: וְלָקַחְתָּ אֵת הַפָּר הַחַטָּאת וּשְׂרָפוֹ בְּמִפְקַד הַבַּיִת מִחוּץ לַמִּקְדָּשׁ: וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי תַּקְרִיב שְׂעִיר עִזִּים תָּמִים לְחַטָּאת וְחִטְּאוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ כַּאֲשֶׁר חִטְּאוּ בַּפָּר: בְּכַלּוֹתְךָ מֵחַטֵּא תַּקְרִיב פַר בֶּן בָּקָר תָּמִים וְאַיִל מִן הַצֹּאן תָּמִים: וְהִקְרַבְתָּם לִפְנֵי ה' וְהִשְׁלִיכוּ הַכֹּהֲנִים עֲלֵיהֶם מֶלַח וְהֶעֱלוּ אוֹתָם עֹלָה לַה': שִׁבְעַת יָמִים תַּעֲשֶׂה שְׂעִיר חַטָּאת לַיּוֹם וּפַר בֶּן בָּקָר וְאַיִל מִן הַצֹּאן תְּמִימִים יַעֲשׂוּ: שִׁבְעַת יָמִים יְכַפְּרוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְטִהֲרוּ אֹתוֹ וּמִלְאוּ יָדָיו: וִיכַלּוּ אֶת הַיָּמִים וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יַעֲשׂוּ הַכֹּהֲנִים עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת עוֹלוֹתֵיכֶם וְאֶת שַׁלְמֵיכֶם וְרָצִאתִי אֶתְכֶם נְאֻם אֲ-דֹנָי ה':

פרק מד, יא: וְהָיוּ בְמִקְדָּשִׁי מְשָׁרְתִים פְּקֻדּוֹת אֶל שַׁעֲרֵי הַבַּיִת וּמְשָׁרְתִים אֶת הַבָּיִת הֵמָּה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַזֶּבַח לָעָם וְהֵמָּה יַעַמְדוּ לִפְנֵיהֶם לְשָׁרְתָם:

פרק מה, יז: וְעַל הַנָּשִׂיא יִהְיֶה הָעוֹלוֹת וְהַמִּנְחָה וְהַנֵּסֶךְ בַּחַגִּים וּבֶחֳדָשִׁים וּבַשַּׁבָּתוֹת בְּכָל מוֹעֲדֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הוּא יַעֲשֶׂה אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הַמִּנְחָה וְאֶת הָעוֹלָה וְאֶת הַשְּׁלָמִים לְכַפֵּר בְּעַד בֵּית יִשְׂרָאֵל: 
מדובר בהבאת קרבנות בכל שבת, בכל ראש חודש (וכאן אפשר לנגוע בבעיה נוספת, שאינה קשורה לכאן והיא שבקהילות משיחיות לא מציינים ואף לא יודעים מתי ראש חודש), ובכל חג.

פרק מו, יג-טו: וְכֶבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ תָּמִים תַּעֲשֶׂה עוֹלָה לַיּוֹם לַה' בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ: וּמִנְחָה תַעֲשֶׂה עָלָיו בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר שִׁשִּׁית הָאֵיפָה וְשֶׁמֶן שְׁלִישִׁית הַהִין לָרֹס אֶת הַסֹּלֶת מִנְחָה לַה' חֻקּוֹת עוֹלָם תָּמִיד: יַעֲשׂוּ אֶת הַכֶּבֶשׂ וְאֶת הַמִּנְחָה וְאֶת הַשֶּׁמֶן בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר עוֹלַת תָּמִיד: 
יהיו גם קרבנות בכל יום.

ראה גם ישיעיהו ס, ז ; ירמיהו לג, יז-יח ; יחזקאל לז, כו-כח ; מלאכי ג, ג-ד ; צפניה ג, י.

רואים אנו שכל אמונות המשיחיים בנושא הכפרה מופרכות מיסודן לפי התנ"ך, האמת הברורה היא שישוע בכלל לא יכול להיות קרבן. ובכל מקרה, קרבן הוא רק דרך אחת של כפרה וללא תשובה הוא לא יעזור כלל.

אבל הדבר החשוב ביותר שאנו למדים מכך היא העובדה שגם ללא פתרונות קסם של כפרה על ידי מישהו אחר, כל יהודי יכול להתקרב לה' בעצמו על ידי תשובה אמיתית ותפילה כנה, ואז מובטח לו סליחה וכפרה.

כִּי אַתָּה אֲ-דֹנָי טוֹב וְסַלָּח וְרַב חֶסֶד לְכָל קֹרְאֶיךָ: הַאֲזִינָה ה' תְּפִלָּתִי וְהַקְשִׁיבָה בְּקוֹל תַּחֲנוּנוֹתָי: בְּיוֹם צָרָתִי אֶקְרָאֶךָּ כִּי תַעֲנֵנִי: (תהילים פו, ה-ז).