בעת האחרונה ישנו גל של התמרמרות בין יהודי-אמריקה בשל העובדה שנודעה בקהל, כי איש ששמו עלפֶנביין-טילינגר, יהודי גליצאי (מחבל הארץ גליציה), אשר המיר לפני שנים רבות את דתו וגם תמך בגלוי בעלילת-הדם, שמש עוד זה לא כבר בכהונת רב וראש-ישיבה בכמה קהילות בארץ החדשה (באמריקה).
טיפוס שכזה, ועוד גרוע ומסוכן ממנו בפרטים הרבה, היה גם הרשנזון-ליכטנשטיין, אשר בהיותו כבר מומר ותועמלן מיסיונרי נלהב התחפש בערים ובעיירות שונות בערבות רוסיה בתחילה "ליהודי טוב" ולבעל-מופת ובאחרונה בתור דיין ומורה-הוראה, עד אשר נמצאו כאלה, שגילו את פניו האמתיות. והוא נגלה בקהל בפרצופו האמתי, כמו שיסופר בפרקים הבאים.
א.
הרשנזון, בן יחיד להורים עשירים יראי-אלהים, נולד בשנת 1827 באורגיוב, פּלך (מחוז) בֶּסַרַבּיה (מחוז במזרח אירופה, כיום בשטח מולדובה). עוד בּילדותו נכרו בו כישרונותיו המצוינים, וזה הניע את אביו להשגיח השגחה יתֵרה על חינוכו, שיעלה יפה (שיצליח). מחוסר אמון בהשלמת מלמדי-המקום (המורים המקומיים), הביא לבנו החל מגיל עשר, מורים מן החוץ, ובמיוחד מליטא, שהייתה מפורסמת אז בעולם למגַדלת רבנים וגאונים. במלאת לנער שש עשרה שנה כבר יצא לו שם בתור עלוי מופלג בבסרביה כולה. סיפרו עליו דברים מופלאים. סיפרו, למשל, כי כבר עומד הוא בשלבי הסיום של לימוד התלמוד כולו, כי חריף הוא ובקי ויש לו ידיעה “בכול” (לא רק בתלמוד).
ובאמת הבליט הנער התעניינות מרובה לא רק בספרות התלמודית בלבד, כי אם לכל מיני הספרים, שנתגלגלו ובאו לידו, ואפילו לאלה, שתכנם היה, לכאורה, נעלה מהשגתו. ובדרך כלל נזדמנו לו אותם הספרים, שהובאו לבית הוריו על-ידי מלמדיו השונים. בין מלמדיו נמצאו כאלה, שאהבו להגות בזמן הפנאי שלהם בספרי-מוסר; המלמדים יוצאי-ליטא הביאו איתם ספרי השכלה ומחקר, שהחזיקו, אמנם, סמוים מעין זרה, אבל הנער, שהיה תמיד בחברתם, גילה את הספרים במקום-מחבואם, וכך הרבה לנקר ולחטט בהם, עד כי התחיל להבין את המדובר בם. והזדמנות הייתה בדבר, כי אחד ממלמדיו, אברך מהעיר מינסק, אשר בא לבסרביה לאחר שכבר הריח בריח ההשכלה החדשה, לא נזהר פעם בשיחה שהייתה לו עם הרב המקומי ואמר לו רעיון חילוני יותר מדי, אשר בגללו נתפרסם בעיר ככופר. זה הביא לידי-כך, שהוכרח לעזוב לאחר עת קצרה את אורגיוב. אז הביא מאיר הרשנזון הזקן מלמד לבנו מוויניצה, שהיה מקובל קצת ואהב לקרוא בספרי-קבלה. ממילא השתמש תלמידו הסקרן בהזדמנות זו שבאה לידו להכיר לדעת גם את תוכן הספרים הללו. כן רכש לו הרשנזון הצעיר נוסף על ההשכלה התלמודית הגדולה שלו גם מושגים שטחיים אודות מהות ההשכלה והפלוסופיה הדתית היהודית והקבלה, ובהיותו מחוסר התפתחות מסודרת, בלתי מוכשר כלל לעכל את כל אלה, קמה במוחו ערבוביה של מחשבות ודעות, שנעשתה אצלו קבע, ומעולם לא יכל להחלץ ממנה.
בהיותו בן שמונה-עשרה נשא לו הרשנזון לאשה את בתו של הגביר האורגיובי המפורסם בשעתו ר' מיכל גרינברג, אשר אסף אותו אל ביתו להיות סמוך על שלחנו תמיד (לאכול אצלו קבוע – מנהג שהיה רווח בעבר, לפיו אנשים עשירים היו מאכילים את חתניהם אם היו מקדישים את זמנם ללמוד תורה). שם בנה לו עלית-קיר מיוחדת כדי שישב ויעסוק בתורה ויכין את עצמו לרבנות. אבל לאחר חתונתו התחוללה בהרשנזון מהפכה גדולה. פרורי הדעות החדשות, שמלאו את מוחו, הטרידו אותו והוא לא התבונן בלימודו. בכל פעם, שפתח את הגמרא והתחיל הוגה בה, היה מתעורר אצלו שלא ברצונו איזה רעיון, שהסיח את דעתו אל ענין אחר לגמרי. לאט לאט הרגיש בו צורך נמרץ מאד לשתף את שעל ליבו, כדי שלא להיחנק… זה הביא בסוף לידי כך, כי בהמשך הזמן נעשתה עלית-הקיר שלו למין בית-ועד לצעירי-העיירה, שהיה מתווכח איתם על עניינים מפשטים שונים, הרחוקים על פי מהותם מאד מן הספירה הרבנית. כך הרגיל את עצמו לשבת כל היום עם מקטרתו בפיו, כשהוא עטוף בענני-עשן, ולשוחח בלי-הפסק על עניינים מעניינים שונים. הדבר הזה לא ישר בעיני חותנו. הוא לא יכול לראות, כי חתנו, אשר תלה בו תקוות כל כך יפות, עומד להיות ל“כלי ריק” (לאדם ריק), וביום בוקר אחד אמר לו, כי מאחר שלא יהיה עוד לרב, טוב יהיה שידאג לאחוז בעוד מועד באיזה מסחר. הרשנזון הסכים לדבר, ובכסף-הנדוניה שלו פתח באורגיוב חנות של טבק. אבל לא ארכו הימים ומעלית-הקיר שבבית-חותנו עבר ועד צעירי העיירה אל חנותו, וזה גרם הפסד למסחרו. במקום לענות תשובות לקונים, היה הרשנזון מרבה שיחה ומתפלסף עם חבריו, ובשביל כך התחילו הבריות מתרחקים מחנותו. סוף דבר היה, כי אבד לו לא רק רכושו עצמו, כי אם הרבה כסף של אחרים, שלוה על פּי שטרות. חותנו, שנטר לו שנאה בליבו, לא עמד לו בשעת דחקו, ואביו פשט את הרגל, וכן נשאר צפוי רק לעזרת עצמו. לעט, לעט הסתבך עד כי לא מצא לפניו דרך אחרת חוץ מלברוח מפני בעלי-חובותיו לחוץ-לארץ. אבל בעיר איזמאַאיל, אשר על גבול רומניה, נתפש והובא אסור באַזיקים לקישינוב. תיכף בא לשם חותנו, אשר לא יכול נשוא את החרפה, כי בעל בתו פשט את הרגל ונמלט מפני נושיו, ויכריחהו לתת לאשתו גט-פטורין. בתור פצוי בעד הגט הזה השתדל הישיש גרינברג לפני מי שצריך, וכעבור חודשיים הוצא הרשנזון לחפשי מבית-האסורים. ומפני שהתבייש לשוב לביתו, לאורגיוב, שם פניו לגליציה.
ב.
למעלה משנה התגורר הרשנזון בערי-גליציה, שם התגולל בישיבות ובבתי-תּפלה של חסידים, ובכל מקום לא הניח את מקטרתו מפיו ולא פסק להתפלסף על-דבר עניינים העומדים ברומו של עולם המחקר. כבר נעשה אלו כעין בולמוס לאסוף מסביבו אנשים איזו שיהיו ולפתח לפניהם תאוריות שלמות על החסידות ועל הקבלה ועל הפילוסופיה ועל עניינים אחרים כאלה. הוא דיבר אמנם בהתלהבות מרובה, אבל הקהל לא עמד על כוונת דבריו, בגלל שגם לו, להרשנזון עצמו, לא נתבררו ולא נתחוורו עדיין כראוי. הדברים הגיעו לידי כך, שהתחילו אחרים לחשוב את הרשנזון למטורף קצת, והתרחקו ממנו. את זה לא יכל הרשנזון לשאת ונסע לרומניה. העיר הרומינית הראשונה, אשר סר אליה, הייתה גאַלאַץ. בהשארו בלי פרוטה בכיס, היה דופק על הדלתות ומקבץ נדבות. לתכלית זו היה שוהה ביחוד בבתי-הקפה השונים. כשנכנס אל בית-הקפה, היה מתייצב על יד אחד השולחנות, שיושבים לפניו יהודים, ומתחיל להשמיע להם דברי-תורה, מדלג על עניני-חסידות ומקפץ אל דברי-מחקר, ואף כי השומעים לא הבינו אותו הבנה שלֵמה, התפלאו בכל זה על עושר ידיעותיו ואיש איש מהם שלשל לו בידו נדבה הגונה.
פעם אחת כשישב הרשנזון באחד המסעדות משפלי-המדרגה (הכי ירודות) אשר בּגאַלאַץ ואכל את ארוחת-הצהרים, התיישב לידו צעיר יהודי, שנכנס אתו תיכף בשיחה. הצעיר הביע להרשנזון את צערו הגדול, כי איש בעל כשרונות מצוינים שכמותו, שהיה יכול בקלות למצוא לו מעמד יפה וחשוב בחיים, נמצא במצב של קבצן פשוט. עם זה השיא לו עצה, כי אם רוצה הוא להפטר מקבצנותו, יסע אל העיר הקרובה יאַסי, והוא יתן על ידו מכתב לאחד ממיודעיו, היושב שם, איש חשוב מאד, והלה ידאג לעשותו לאיש חשוב. הרשנזון, שלא יכול בכלל להתעכב זמן רב על מקום אחד ושהסכין לחיי-נדודים, הסכים לדבר, ועוד באותו יום קיבל מידי האיש הצעיר את המכתב עם הוצאות-הדרך הנחוצות וימהר ויסע ליאַסי.
האיש, אשר אליו הביא הרשנזון את המכתב, היה חבר לאגודה המיסיונרית הלונדונית, שנשלח ליאַסי, לעמוד בראש עבודת-המיסיון ברומניה. אבל מחוסר תועמלנים טובים וחרוצים ברומניה, לא הצליח בפעולתו בין יהודי הארץ הזאת. ב-קראו את מכתב סוכנו הגאַלאצאי על אודות הרשנזון, שמח בליבו שמחה גדולה. הוא הבין תיכף, כי באדם כהרשנזון ימצא בהמשך הזמן את העוזר הנחוץ והנאות לו. באמרו להרשנזון כי הוא רווק עשיר, ששם לו לתּעודת-חייו להביא אל מטרתם (לעזור להם להגיע למטרה) כל מיני צעירים בעלי-כשרון בין שהם שואפים לרבנות או להשכלה חילונית, אסף אותו תיכף אל ביתו וילבישהו וינעילהו ויתן לו את כל מחסוריו. ביום הראשון, כששאל האיש את הרשנזון, לאיזה מטרה הוא נושא את נפשו, ענהו על זה, כי לפי שעה אין לו כי אם תכלית אחת לחקור ולדרוש איזו דרך תשכון האמת: בתורה, בחסידות, או בהשכלה ובפלוסופיה. ובדברו הרצה הרשנזון לפני איש-חסדו את קובץ דעותיו המסובכות והמטורפות. ליותר מזה לא הצטָרֵך המיסיונר. בהיותו עצמו בן-תורה קצת, התחיל מאז מתווכח שעות ארוכות בכל יום עם הרשנזון על-דבר מהות היהדות, להקביל זו לעומת זו את האמונות השונות ולברר את חסרונותיה ויתרונותיה של כל אחת. עם זה היה המיסיונר משתדל להבליע בשיחותיו עם הרשנזון שירות ותשבחות לדת נצרת. לכתחילה היה הרשנזון מקשיב לדברים האלה הנאמרים לשבחה של האמונה הנוצרית רק מתוך סקרנות. הוא היה שבע-עונג מזה, שנוסף על ערבוביית-הדעות שלו עוד רעיון אחד, אשר ינקר בלי-הפסק במֹחו וישמש לו חומר למחשבה ולשיחה. יותר מזה לא חפץ. להוציא מתוך החומר החדש הזה איזו מסקנות רֶאַליות, ממשיות, כזאת לא עלתה על דעתו. כמה שאהב להתווכח ולהתפלסף בעניינים מטאפיזיים, היה רחוק עדיין בעת ההיא מצרף את דעותיו החופשיות למעשה. הוא היה לובש עדיין טלית קטן, בכל יום התפלל והניח תפילין כאחד מגדולי המאמינים.
לזמן ידוע הפסיק המיסיונר את התעמולה שלו והעמיד פניו כאלו אין ברצונו כלל להשפיע על דעותיו של הרשנזון, וכי כל חפצו הוא רק להביא אותו לתכלית רצויה בחיים. אבל על-ידי דרכים עקלקלות עלתה בידו לפעול על הרשנזון פעולה כל-כך עזה, עד אשר התחיל לעט, לעט להסכים אל דבריו והוכחותיו יותר ויותר, ולבסוף אל יכל עוד לעמוד בניסיון, וביום בוקר אחד צעד את הצעד האחרון וטבל לנצרות.
על פּי החומר העשיר, אשר אספתי בנוגע להרשנזון, אין לראות כי התנצר לשם אידיאל, מתוך הכרה פנימית, כמו שמיפים הביוגרפים המיסיונרים שלו. אבל לא נראה כי נעשה מיסיונר רב-פעלים מהרגע הראשון...
עובדה היא, כי עזב כעבור עת קצרה את יאַסי, ואת רומניה בכלל, וכי בשנות החמישים האחרונות נמצא פתאום ברוסיה, שהתגורר שם בתור חסיד נלהב בעיר ליובאַוויטש בחצר האדמו"ר שם. על ספרו 'דרך הקדש' – כּך כתב הרשנזון עצמו ב'המגיד' (שנת 1885): "עמלתי עשר שנים שלֵמות, מן היום אשר שבתי בשנת 1860 מליובּאַוויטש, במקום שנקשרתי באהבה רבה אל תורת החסידות".
בּסוף שנות הששים צף הרשנזון פּתאום בברלין בתור תועמלן מיסיונרי גלוי, אבל הפעם כבר נקרא בשם משפחתו ליכטנשטיין. שמונה שנים בערך עבד שם בשלוחה המיסיון הפּרוטסטנטית. במשך העת הזאת חבר ופרסם בדפוס את ספרו “חיזוק אמונת אמת”, שבו הוא מבטל כעפר הארץ, כצורר ישראל מלידה, את העם העברי ואת תורתו. הסופר העברי אפרים דיינארד שנפגש אז פעמים אחדות בברלין עם הרשנזון-ליכטנשטיין, וידע אותו בתור מיסיונר שאומנתו בכך, מספר בּשם מוכר-הספרים העברי הברליני ד"ר בֶּר, כי בשנת 1878 עזר ליכטנשטיין את גרמניה, וכי לפני צאתו לדרך קנה אצלו סדור עם ציצית וגם טלית ותפילין. עם זה הביע מוכר-הספרים העברי את השערתו, כי ליכטנשטיין חזר בתשובה והחליט לשוב לרוסיה על מנת לחזור שם ליהדותו.
הרשנזון-ליכטנשטיין שב אמנם לרוסיה, ולא רק כיהודי סתם, אלא מתחפש בבגדיו ובכל הליכותיו "ליהודי טוב": בתחלה נסע לקישינוב, שם נשא לו אישה את אחותו, של מי שנעשה בּהמשך הזמן אף הוא מומר, יוסף רבינוביץ. מקישינוב עבר עם אשתו לגור בעיר מולדתו אורגיוב. שם חלק בין החסידים המקומיים את ספרו "דרך הקדש" והתחיל ממלא תפקיד של אדמו"ר בעל מופת ועושה נפלאות, רופא מחלות שונות על-ידי קמיעות, פּוקד עקרות בתפלותיו ומבטל גזרות רעות וכיוצא בזה. באורגיוב, שרוב יושביה היו פשוטים ועמי-ארצות, התברכו בו, והוא הבין לעשות מזה עסק טוב ולאסוף ממון הרבה.
אבל לאסונו של הרשנזון נזדמן לאורגיוב, בלי אשר חיכה לו כלל, איש, אשר ידע אותו מימי שבתו בברלין, והאיש הזה חשף ברבים את פּרצופו האמתי. זה היה הסופר אפרים דיינארד, שהזכרתיו למעלה, אשר אחרי עבור מאז שש שנים פרסם אודות אותו מאורע את הדברים האלה:
"בחודש אב תרל"ט (1879) – כך מספר דיינאַרד ב'המגיד' – באתי לרגל עסקי לאורגיוב. בבקרי שם את המשכיל הידוע יוסף בילקיס, מצאתי מונח על שלחנו את הספר 'דרך הקדש'. בלי כוונה מיוחדת החילותי לקרוא את הספר ותיכף הכרתי, כי מחברו הוא מיסיונר. שאלתי את בילקיס, כיצד בּא לביתו ספר כזה? וענה לי, כי לא קרא אותו, ולפיכך אינו יודע כי נכתב מאת מיסיונר, אבל הוא אינו מאמין בדבר, יען כי המחבר הוא בן-עירו ונמצא עתה פה באורגיוב, ולא עוד, אלא שהוא 'יהודי טוב', הפוקד עקרות ומעלה אַרוכה לכל מיני תחלואים קשים, בקצרה: הוא אדמו"ר של החסידים ושמו 'יחיאל צבי הרשנזון'".
"בעל הבית – כן מוסיף דיינאַרד – שלח תיכף את המורה אשר אתו בבית, ש. ויילאַנד, לקרוא את האדמו”ר, והלה לא סֵרב ובא. אך פּתח את הדלת הכרתיו כרגע ואשאלהו: "הלא הנך המיסיונר הברליני ליכטנשטיין, ומה מעשיך פה?" הוא נבהל מאד ויבט בי שעה ארוכה, כאלו הוא רואה אותי עתה זו הפעם הראשונה. אני החילותי להזכירו מתי ואיפה נפגשתי אתו, והוא ישב כאִלם לא יפתח פיו. כחצי שעה ארכה שתיקתו. אחרי כן, בראותו כי בני-הבית מתלחשים יחד, יָרֵא פן יקימו שאון (רעש), ויאחז בידי ויבקש ממני לצאת אתו החוצה. בלכתו עמו אמר אלו: "הלא שמעת, בוודאי, כי מצאתי בתלמוד מאמר, הנותן תוקף לדברי אלה המאשימים את היהודים, שהם משתמשים בדמי-נוצרים לחג הפסח, וכבר כתבתי אודות זה לפרופסור חוואָלסון." כששמעו מפיו דברים כאלה אחזתי בערפו ואמשכנו אלי אל בית-מלוני, שנמצא שם ש”ס שלֵם, כדי שיַראה לי את המסכת, שבה נמצאת מימרה זו. פּעמים אחדות חפץ להשתמט מידי, אבל אני לא הרפיתי ממנו עד אשר הביאותיו אל מעוני, ושם דפדף ודפדף בגמרא עד שמצא את המציאה הידועה בכתובות דף ק"א "מעשה באחד ששחטוהו בערב הפסח".
“עיני – מספר דיינאַרד – מלאו דם מרב חמה וחפצתי לסחוב אותו אל תחנת המשטרה למען יַראה שם לעיני מביני-דבר יהודים את המציאה המופלאת שלו. אבל בין כך נודע הדבר בעיר, וכרגע נתמלא הבית אנשים ונשים, וכולם התנפלו עליו בקולות וצעקות ובתביעות כי ישיב להם את הכסף אשר לקח מהם בעד ספריו ובעד הברכות, אשר העניק לנשיהם ולבנותיהם. נמצאו כאלה שחפצו להראות להרשנזון את נחת זרועם, אבל אני עצרתי בעדם מהפיק את זממם באמרי, כי די לנו במה שנגלתה תרמיתו בקהל”.
ג.
אחרי מאורע זה נעלם הרשנזון פתאום מאורגיוב, וזמן רב לא נודעו עקבותיו. אחדים חשבו, כי עזב את אורגיוב מרוב בושה וכי הוא התחרט בוודאי ושב להיות יהודי חָרֵד. במאוחר, כעבור שנים אחדות, נודע בקהל, כי נשאר הרשנזון אותו מיסיונר שהיה ואז נמצא מי שהוכיח את דיינאַרד בדברים על אשר לא גִלה תיכף בשנת 1879 את מעשיו בעיתונים היהודיים. על זה ענה דיינאַרד ב'המגיד' כדברים האלה: “החשיתי, יען האמנתי כי אחרי המאורע האורגיובי, חזר הרשנזון בתשובה, כמו שעשה גרשוני לפנים שמחל לו העם העברי על קלות דעתו ושב לחשבהו כאחד מבניו, ולכן לא חפצתי לגרום לו צער”.
כאמור נשאר הרשנזון במרדו ולא פסק מהמשיך בשקדנות מרובה את התעמולה המיסיונרית שלו, בהוסיפו להתחפש במסוה יהודי נאמן, ירא וחַרֵד. ביכלתו להתחפש הגיע למעלת אמן נפלא. הדברים הגיעו לידי כך, עד כי בשנת 1881 עלתה בידו להתקבל בּאחת העיירות שבמחוז פודוליה בתור רב וזקן הדיינים.
בשנת 1882 בא הרשנזון לאודסה, ושם חזר על פתחי עשירי היהודים עם ספרו 'דרך הקדש' ועם כתב-יד של ספר שני בשם 'שבע חכמות', שאסף עליו הסכמות מרבנים ומשכילים. הוא נכנס אז גם אל המלומד דוד כהנא שביקש לקנות ממנו את ספרו החדש. אך סקר דוד כהנא סקירה מרפרפת על שני הדפים הראשונים, הכיר תיכף עם מי יש לו עסק וגירש אותו. הדבר נודע בעיר, הרבנים והמשכילים מהרו להוציא מידי הרשנזון את הסכמותיהם. כעבור יומיים עזב הרשנזון את אודסה. בּשנת 1883 הדפיס בלבוב את ספרו 'שבע חכמות' ופרסם בתחילתו הסכמות מזֻיפות, שנכתבו על ידיו עצמו, מאת מלומדים יהודים אנשי-שם כמו: מתתיהו שטראַשון, שלמה בובר, שמואל יוסף פין, קלמן שולמאַן ואחרים כיוצא בהם. עם ספרו זה נסע אז ללייפציג (שבמזרח גרמניה), ושם התחיל קורא לעצמו שוב, כמו לפני כן בברלין, בשם ליכטנשטיין.
סופר עברי בוורשה, דוב אריה פרידמאַן, פרסם במאוחר על אודות הרשנזון את הפרטים האלה:
"בתחלת שנת 1884 ישבתי, לרגל ענין ידוע, שבעה שבועות בעיר לייפציג. במשך העת הזאת הלכתי לבקר את ה'אינסטיטוט יודאַאיקום' (המכון היהודי), שיסד הפרופסור פרנץ דליטש עבור הכמרים הנוצרים הצעירים, הרוצים ללמוד לדעת את חכמת ישראל. שם נזדמנתי עם יהודי אחד, אשר על פי דבורו ומראהו הכרתי בו תיכף, כי הוא יהודי רוסי. בבאי אתו בדברים, הראה לי קונטרס קטן פרי עטו. שם הקונטרס היה 'תולדות יהושע' ועל השער כתוב: מאת 'אבן צוהר' ליכטנשטיין (צה"ר הוא, אגב, ראשי התיבות של 'צבי הרשנזון'). כאשר שאלתי את מנהל המכון, פאַבֶּר, למעשה האיש הזה, ענה לי, כי הוא יהודי שהמיר את דתו עוד לפני חמש ועשרים שנה, וכי יש לו ידיעות גדולות ומרובות בתלמוד ובתיאולוגיה היהודית, לקחה אותו המיסיון הפרוטסטנטית אליה בתור תועמלן להפצת הדת הנוצרית בין היהודים".
ד.
בשנת 1885 נתגלגל ספרו החדש של הרשנזון עם הסכמות גדולי המלומדים היהודים לאודסה, ושם נזדמן במקרה לדיינאַרד, שהכיר תיכף, כי הוא מעשה ידיו של אותו הרשנזון, אשר לפני שנים אחדות חשף אותו באורגיוב בתור מיסיונר מסוכן. בהִוָּכחו כי אין הרשנזון חושב כלל לחזור בתשובה ולא עוד, אלא שהוא עוסק עד היום בתעמולה המיסיונרית במרץ מרובה, מצא לנחוץ לקרוע לעיני העולם כולו את המסכה מעל הבריה השפלה הזאת ולחשוף את פרצופו האמתי. רק אז פרסם דיינאַרד על אודותיו אותו המכתב, שהבאתי קטעים ממנו בפרק הקודם.
בעת ההיא ישב הרשנזון במנוחה שלֵמה בקייב שבא לשם לרגל פעולתו המיסיונרית, בהתחפשו לעיני הבריות כיהודי-ירא שמים. בקייב ביקר תכופות בבתי הסופרים העברים המקומיים הידועים אלעזר שולמאַן ויצחק יעקב וייסברג, וגם בביתו של הפרופסור מאַנדלשטאַם. לכולם סיפר, כי התגורר בעבר בעיר וויניצה, במחוז פודוליה, ששם היו לו עסקים גדולים והתעשר; אחרי כן התרושש ויצא נקי מנכסיו, ואז התחיל לכתוב ספרים בספרות הרבנית-התלמודית, ובהם הוא מוצא עתה חית-ידו. לקייב בא בעצת אשתו, שיש לה פה קרובים, לחפש מרפא לעיניו החולות. את הפרטים האלה היה מספר בהעמידו פנים תמימות כל-כך, עד כי לא נמצא איש, שיטיל ספק באמתת דבריו.
כשהגיע לקייב גיליון 'המגיד', שבו התפרסם מכתבו של דיינאַרד, הטיל בין מכירי הרשנזון רעש גדול. איש מהם לא חפץ להאמין, כי יש אפילו רק קורטוב אחד של אמת במה שמספר דיינאַרד על הרשנזון. כולם חשבו, כי נפלה איזו טעות בדבר. יצחק יעקב ווייסברג כתב אז ב'המגיד': "קשה היה לנו לצייר בנפשנו, כי איש שכמותו יהיה מוכשר לעשות נבלה כזו. חשבנו אותו כולנו לתלמיד חכם, שפיו ולבו שווים, ומן היום שהכרנו אותו, לא מצאנו בו שום דופי”.
ביום אחד, כשבא הרשנזון כמנהגו לבקר את ווייסברג, הראה לו את גיליון 'המגיד'. "פני הרשנזון – כך סיפר ווייסברג מאוחר יותר – הלבינו ברגע כסיד ויספוק בכפיו ויתמרמר בבכי כילד קטן וישבע בכל מיני שבועות, כי הוא חף מפשע, צדיק תמים. בדברים נלבבים התחיל להוכיח אותי לדעת, כי בכל אשר כתב דיינאַרד עליו אין אף מלה נכונה אחת. הוא עשה עלי רושם כביר כל-כך, עד שכבר נטה לבי להאמין לו. לבי נקרע בי לגזרים בראותי את יאושו המר ויחד נכמרו תנחומיי אליו. "לב מי לא היה נהפך עליו למראה ישיש צדיק העומד וסופק בכפיו בדמעות שליש וצועק בקול: אויה לי! מה אמלל אני! אנא אוליך את חרפתי?” אבל וייסברג השיא אז עצה להרשנזון, כי יפרסם ב'המגיד' הכחשה נגד בלבוליו של דיינאַרד, כדי להסיר מעליו לזות-שפתים. ואמנם מהר הרשנזון וישלח ל'המגיד' מגלת-ספר שלֵמה נגד דיינאַרד, שבה ניסה להוכיח כי לא היו דברים מעולם, כי לא היה מימיו רבי של חסידים, כי לא העניק ברכותיו לנשים ולא פקד עקרות, וכי מעולם לא הציל אותו דיינאַרד מאנשים שחפצו להכותו.
על זה העיר אז עורך 'המגיד' כי הרשנזון עוד לא נִקה את עצמו מן החשד שמתחו עליו, וכי עבר בשתיקה על העיקר. הוא לא הכחיש כלל, כי במשך שנים אחדות היה מיסיונר בברלין ונקרא אז בשם ליכטנשטיין; הוא עשה את עצמו כלא יודע מה שהאשימו אותו, כי פרסם ספר בשם 'חון אמונה' שבו הוא ממטיר אש וגופרית על היהודים ותורתם; הוא לא הזכיר אפילו במלה אחת את האשמה הגדולה, שמטיל עליו דיינאַרד, כי אמר לו, שנמצא בתלמוד מאמר, המאשר כי יש צורך ליהודים בּדם-נוצרי לחג הפסח. הרשנזון, אשר חשב, כי בהכחשתו כבר נִקָּה את עצמו ויטהר כקטן שנולד, נרעש מאד מהערתו של עורך עיתון 'מגיד' הוא הרגיש, כי לא יוכל עוד להשאר ברוסיה והחליט לעזוב את קייב. אבל לפני צאתו מקייב עלתה בידו לפעול על ווייסברג, כי ילמוד עליו זכות ב'המגיד'. וויסברג נתרצה לו ובמכתב אל 'המגיד' הביע את הרעיון, כי אפשר הדבר שישנו עוד אדם אחד, ששמו ליכטנשטיין ושהוא מיסיונר ומומר באמת, הקורא לעצמו הרשנזון כדי להונות את הבריות ולהטעותם לחשוב, כי הוא הוא המלומד והתורני הגדול הרשנזון.
עברה תקופה קצרה ואותו וייסברג עצמו הוכרח להביע בפומבי את צערו הגדול על כי הוטעה על ידי הרשנזון כשביקש להמליץ עליו. גרמה לכך הידיעה שהתפשטה אחרי עבור שני שבועות ע“י השבועון 'עסטרייכישע וואָכענשריפט', כי אל עורך העיתון הגר בווינה בא מלומד עברי עני מרוסיה, מר יחיאל הירש הרשנזון, למכור לו את ספרו 'שבע חכמות' על התלמוד והמדרש, שנדפס בלבוב בשנת 1883. המחבר הזה הביא אתו מכתבי-המלצה והסכמות מאת הפרופסור הלייפּציגי דֶליטש ומאת המיסיונר הידוע פאַבּר. “לפלא גדול היה לי – כן מעיר עורך ה'עסטרייכישע וואָכענשריפט' על הידיעה הזאת – לראות יהודי מחזיר על הפתחים למכור את ספרו על פי מכתבי-המלצה של מיסיונרים מפורסמים, שמשתדלים כל-כך לעשות בין היהודים נפשות לדת נצרת: אבל לאחר שקראתי הפעם מה שכתב דיינאַרד על האיש הזה ב'מגיד' נפתרה לי חידתי. אין לי שום ספק, כי המיסיונר הרשנזון מסתובב עתה בערי גאַליציה ומגמתו להביא צעירים יהודים להתנצר".
לא ארכו הימים וב'מגיד', וגם בעיתונים יהודיים אחרים, התחילו לפרסם ידיעות ומכתבים רבים ממקומות שונים על דבר מהותו של ליכטנשטיין-הרשנזון ועל הליכותיו ואורחות-חייו. רושם מיוחד עשה המכתב הקטן הזה, שערך עורך השבועון העברי 'הקול' ראַדקינזאָן, אל המו”ל של עיתון 'העברי':
“ידידי! על שאלתך, מי הוא הרשנזון או ליכטנשטיין, יהודי או מומר? אענך, כי זאת אין אני יודע. אבל ידוע לי ברור, כי מחבר הספר 'שבע חכמות' הוא יהודי שנשתמד. דבר זה שמעתי מפי הפרופסור דליטש ופאַבּר. בחודש ספטמבר משנת 1884 ראיתי מכתב שכתב להם מקייב ושבו הוא קורא אותם בשם "ידידי במשיח" על דבר זה אוכל להעיד בחתימת ידי".
באחרונה חזר ופרסם אותו אפרים דיינאַרד בקהל חבילה שלֵמה של ראיות והוכחות, שעל פיהן יוצא ברור, כי משך שלשים שנה רצופות עבד הרשנזון בשכר עבוד המיסיון האנגליקני והפרוטסטנטני בתור מנהל תעמולה בין היהודים לאמונת-הנוצרים, וכי למטרה זו כתב את כל ספריו, שחזר עמהם בעצמו בכל העולם בהתחפשו פעם לאדמו"ר, פעם לרב, וגם לדרשן, הכל כמו שמצא לנחוץ באותה שעה ובאותו מעמד.
הידיעה האחרונה על דבר הרשנזון נתפרסמה בעיתונים בשנת 1887. אז סיפרו עליו, כי הוא יחד עם גיסו המומר יוסף רַבינוביץ מקישינוב, פרשו את רשתם בין בני- הנוער היהודים בעיירות אשר בפלכי בסרביה ופודוליה, וכי כבר עלתה בידם להביא צעירים יהודים רבים להתנצר. כדי לפעול על הצעירים, מפיצים שני המומרים האלה שמועה ברבים, כי חברה גדולה מִלאה את ידם להעביר את יהודי רוסיה לארץ-ישראל וכי שם כבר ימצאו הכל נכון לפניהם.
מאז נעלם הרשנזון-ליכטנשטיין ולא נשמע יותר ממנו.
ה.
באמצע שנות התשעים חזר וצף שמו של הרשנזון-ליכטנשטיין בקהל, והפעם בתור מיסיונר גלוי ומפורסם לרבים. כנראה כבר קצה נפשו להעמיד פנים מזֻיָפות, או שהרגיש את עצמו לא יפה בפנים אלו, וזה שהניע את לבבו להתגלות בפרצופו האמתי, בפרצוף של איש שהתעמולה המיסיונרית היא אומנתו, ואינו מתבייש בה. הוא העתיק את מושבו ללונדון, ושם עסק באומנתו בגלוי. בגלל פעולותיו הכבירות קראו לו המיסיונרים בשם הכבוד “רבי”. אף הוא עצמו אהב תמיד להתגאות בכינוי “רב” ועל מכתביו היה חותם “הקטן”, ויש אשר גם בתוספת המלים “בעבר רב בּאורגיוב”. פעם אחת אירע, כי הביאו אחד ממכתביו עם חתימה זו להרב הכולל הלונדוני
הרמאַן אדלר, אשר התרגז מאד על הנבלה הזאת וישלח להגיד לו בפקודת שלטון הקהלה, כי לא יעז עוד לחלל באופן מחפיר כזה את כבוד הרבנות. אם פעלו הדברים על הרשנזון – לא נודע.
סיפרו, כי בשבתו בלונדון אירע מאורע בחייו, שגרם לו צער הרבה. לאחר שגלו דיינאַרד ואחרים ב'המגיד' את פרצופו האמתי והוא ברח מרוסיה, השאיר שם את אשתו. בעת הראשונה היה מתכתב אתה ולעיתים שלח לה גם מעט כסף. אבל כעבור זמן קצר נסתם ממנו חזון וזמן רב לא שמעה עליו דבר, עד אשר נודעה לה באחרונה, כי הוא יושב בלונדון, ותסע אליו. בלונדון נודע לה, כי כבר נשא לו אישה שלישית, נוצרית, והכריחה אותו לתת לה גט פטורין ולפצות אותה בסכום-כסף ידוע. אז יעצו לו מקורביו לעזוב את לונדון לבל יהיה לבוז.
את שנותיו האחרונות בילה הרשנזון בלייפציג, במקום שהספיק לפרסם מחברות אחדות ספוגי-רעל נגד היהודים והיהדות. שם גם מת בהיותו למעלה משמונים שנה.
