"על כל פנים, שמחה פרלמוטר וכל הקורות אותו ואת ישובו "עיר אובות" הם כמעט סיפורים עם נפח מיתולוגי בערבה, ויש בהם מכל טוב ארץ-מצרים: כת תימהונית, סקס, אלימות, שיג-ושיח כמעט בלתי פוסק עם המדינה, עבַרות חקלאיות ועוד כהנה וכהנה". – הארץ, מוסף שבועי, 13-2-87
שמחה פרלמוטר ונשותיו, התחפושת החרדית הגיעה מאוחר יותר
כשהתראיין לעיתונות הכתובה, לא תמיד הקפיד פרלמוטר לספר את אותם פרטים הנוגעים בסיפור חייו, אולם בין הפרטים שלגביהם היה עקבי ניתן לדעת כי הוא נולד בבוסטון (ארה"ב) ב-1934 ושם סיים בהצלחה את לימודי ה-B.A. במדעי המדינה ובמשפטים.
השקר הראשון בסיפורו של פרלמוטר מתחיל בדיוק כאן. כי בקורות חייו הוא מתאר שלימודי ה-B.A. שלו ארכו שנתיים בלבד, במקום הארבע שנדרשים בדרך כלל לצורך השגתו.
לאחר הלימודים היגרה משפחתו למיאמי, שם עבד כפקיד במערכת המשפט. מאוחר יותר סיפר ששימש כעיתונאי בבתי משפט, ולראיון לשבועון "ערב שבת (19.7.85) טען כי הוא מחזיק בתואר של פרופסור לתיאולוגיה. בהזדמנויות נוספות נשמע ממנו כי למד פסיכולוגיה ואף יחסים בינלאומיים, אולם לפי אימו הוא היה רק מורה לפסנתר והיא ידעה גם להחמיא לו כי הוא היה "מוסיקאי מוכשר".
כך או כך, פרלמוטר מעולם לא טען שעבר הכשרה מקצועית אחרת, ובכלל זה לא טען כי אי-פעם הוסמך לרבנות. יתרה מכך: פרלמוטר עצמו גם לא טען מעולם כי אי-פעם למד יהדות... שוב, רואים כי התואר "רב" הוענק לצרכי תעמולה מיסיונרית בלבד.
לגבי הגעתו לאמונה המשיחית, הוא סיפר כי פעם הוא פגש יהודי המאמין בישוע וזה מאוד הכעיס אותו. הוא ביקש עזרה מרב על מנת להראות למשיחי את טעותו והרב סיפק לו מקורות על המשיח. דווקא המקורות הללו, טען פרלמוטר, הביאו אותו להאמין בו.
הסיפור אינו אמין כלל ויכול להתקבל רק על ידי נוצרי-משיחי המאמין כי הרב שבסיפור של פרלמוטר הפנה אותו למקורות תנ"כיים המקובלים בעולם האמוני של הנצרות כמקורות משיחיים. רב יהודי היה מפנה אותו למקורות בתנ"ך המדברות על שלום כלל עולמי, על קיבוץ גלויות, על שלמות התורה בימות המשיח, על סוף הצרות בעולם מתוקן שבו לא יהיה לא רעב ולא חולי, על בניין בית המקדש השלישי, וכו' – בקיצור כל מה שלא התרחש עם ביאתו של ישוע...
בנוסף, כיצד יתכן שפרלמוטר שלעולם לא קרא את הברית החדשה לפני זה ולא ידע בכלל מיהו ישוע, היה יכול להגיע למסקנה שישוע הוא המשיח על סמך הפסוקים שהרב הראה לו. הרי הוא לא מכיר בכלל את ישוע ופועלו?!
בתחילת שנות ה-60, פרלמוטר ייסד במיאמי קהילה משיחית בשם "בית ישועה" ובשל כך כתב אחד מחברי ההסתדרות הציונות בעיר מכתב חריף לסוכנות היהודית לגבי כוונותיהם של "הצעירים המיסיונרים" לעלות ארצה. מכתב זה היה המקור לכל הצרות של פרלמוטר בניסיונותיו לקבל אזרחות ישראלית בהמשך.
אבל למרות כל המכשולים, פרלמוטר עולה ארצה בספטמבר 1966, עם הוריו, עם אשתו היהודייה יהודית, עם אשתו הגויה רחל, ועם קבוצה של נוצרים תימהונים ויהודים מומרים בודדים. בשדה התעופה התייחסו אל "העולים החדשים" בחשדנות רבה ובסופו של דבר הסכימו לאפשר להם להיכנס לארץ, אולם אם אשרת שהייה של תיירים בלבד. מעניין לציין שפרלמוטר והקבוצה שעלתה עימו העלתה עמה גם כלי נשק שרכשה בארה"ב, אולם אלו הולאמו מהם.
היות ו"הרב" לא ידע עברית, הוא למד את השפה באולפן "עקיבא" בנתניה. אחרי שחוו מקרוב את קשיי התאקלמות, החליטו חברי הקבוצה להתיישב בערבה בכוחות עצמם והקימו קיבוץ בשם "עיר אובות".
הקיבוץ התנהל כקהילה סגורה, רודנית וסמכותית, כאשר הרועה הרוחני שלו החזיק בצאן מרעיתו ביד קשה. פרלמוטר ניהל את חיי החברים בו לפרטי פרטים. הם נישאו זה לזה על פי פקודותיו, נתנו את התינוקות שלהם לזוגות אחרים שלא הצליחו להביא ילדים לעולם כשהוא ציווה עליהם לעשות כן ורימו ושקרו את הרבנות ואת מוסדות המדינה על פי בקשתו כדי להשיג תעודות גיור. על כת כזו, הרומסת את עצמאות חבריה, המשיחיים מתגאים.
בטח לא תופתעו לשמוע שהקיבוץ זכה לתמיכה נוצרית מארה"ב, ועוד גויים משיחיים הצטרפו אליו. אולם תקופה לאחר מכן, בשל התנהגותו המוזרה של פרלמוטר והרצאותיו הלא-שגרתיות בהן הטיף לאמונה בישוע יחד עם שמירת מצוות כהלכה, הוא גרר נגדו ביקורת קשה מחוגים נוצריים שראו בו כופר.
ולא רק נוצרים והזויים עזרו לו. פטריוטים שראו בהתיישבות בערבה משימה לאומית חשובה החלו לעזור ל"עיר אובות", אולם פרלמוטר הצליח רק להשניא את עצמו על כולם, עד כדי כך שגם הקהילה עצמה החלה להתפרק.
משה מדיני, שהיה חבר במושב נאות הכיכר ושלפרנסתו עבד כמזכיר "עיר אובות" בשנת 1982, מספר: "בדיוק אז התחיל תהליך הפירוד והפירוק. הקבוצה התפרקה כי היה קשה לה לחיות במקום עם פרלמוטר. הוא הכתיב הכל. היה איש קשוח. הוא גרם לפירוד. המוסדות העמידו תנאים והתנו את עזרתם למקום – רק אם פרלמוטר ייצא מהתמונה. וזה, כמובן, לא התקיים".
יונתן רותם, חבר מושב עין יהב, ניסה לסייע ל"עיר אובות": "פרלמוטר היה בצרות, גם כלכליות (סיפרו על שמונה מיליון שקל חובות). נחלצתי בניסיון לעזור לו לצאת מהקשיים. באותה תקופה, המועצה האזורית 'ערבה' ומי שהיה ראש המועצה, אילן אורן, החרימו את עיר אובות ולא נתנו לו שירותי ביוב ופינוי אשפה. שמחה היה איש קשה מאוד, הוא לא היה מצליח, כי הוא לא ידע לשמור על רכוש, לא ידע לתחזק".
משראו שהיישובים האחרים באזור אינם משתפים עמם פעולה בגלל פרלמוטר, ניסה הגרעין הקשה של המקום להסתדר בכל מיני דרכים עקלקלות כמו השתלטות על קווי מים של הישובים האחרים ומעשי בריונות אחרים מצד הגברתנים של פרלמוטר.
ואז, בראותו את המציאות המרה, פרלמוטר שינה טקטיקה וגם קהל יעד. הוא החליט להסתיר את אמונתו ולפנות לקהל חרדי כדי לאכלס את המושב. במסגרת זו חיפשו גם רב למקום ותכננו לבנות מקווה טהרה. הרב ויינברג אברך תלמיד חכם שהיה נציג 'העדה החרדית' מירושלים הגיע והתרשם. הוא הגיע למקום ואליו הצטרפו תשע משפחות מירושלים ומבני ברק. הם פתחו תלמוד תורה ביישוב הנידח והרב החל למסור שיעורים בתורה לתושבי המקום. הם אף זכו לאירוע יוצא דופן – ביקור מיוחד של האדמו"ר מתולדות אהרון.
ארגון יד לאחים שידע על ההיסטוריה העגומה של פרלמוטר ניסה לטרפד את המהלך אולם פרלמוטר שחשש מסגירת היישוב הבטיח בנוכחות כמה רבנים כי הוא מתחרט ומצטער על מעשיו וכי הוא חוזר בתשובה אמתית. תקופה לאחר מכן פרלמוטר אף קיבל גיבוי של 'העדה החרדית'. מהתקופה ההיא גם החל פרלמוטר להיות אנטי-ציוני חריף והקיבוץ המשיך להתפתח עם משפחות נוספות.
אולם, המכה הקשה ביותר הגיעה דווקא מבפנים... אשתו היהודייה, יהודית, נמלטה באישון לילה מהקיבוץ עם שלשה מילדיה והגיעה לבית הדין לתבוע גט מבעלה תוך שהיא פורסת בפניהם את משנתו המשיחית של בעלה וחושפת את פרצופו האמיתי. הפרשה אף הגיעה לבית הדין של 'העדה החרדית' אולם הרבנים חשדו כי יהודית נוקמת בבעלה ולכן מוציאה את דיבתו על לא עוול בכפו. לבסוף נשבר פרלמוטר ובשיחה נוקבת שערך עמו הרב וינברג הוא הודה כי מעולם לא עזב את אמונותיו המשיחיות.
למחרת לא נותרה נפש חיה ב"עיר אובות". התושבים החרדים עזבו את המקום באחת והשאירו את היישוב שומם. פרלמוטר עוד ניסה להציל את עצמו כשהלך לרב עמי כץ וביקש לחתום בפניו על תצהיר לפיו הוא עוזב את ישוע וחוזר בתשובה, אבל זה כבר היה מאוחר מידי. אף אחד כבר לא האמין לו.
אבל לא נוכל כפרלמוטר יוותר בקלות. עיקש, הוא ניסה להמשיך להפעיל את הקיבוץ. בו בזמן ביקשה אשתו היהודייה יהודית את חזקתה גם על בנם הרביעי בן השבי וחצי שנשאר בחזקתו. פרלמוטר יצא כמובן למלחמה אבל הסתבך והואשם בחטיפת הילד, כאשר הוא נטש במפתיע את הקיבוץ עם הילד ואשתו הגויה ברגע שנודע להם שיהודית בדרך לקיבוץ עם צו בית המשפט (ידיעות אחרונות 21.7.83). חבריו המשיחיים מן הקיבוץ סירבו לגלות היכן הוא מסתתר, אבל בסופו של דבר הוא נתפס והילד הוחזר לאמו.
למרבה האירוניה, גרושתו יהודית חזרה בתשובה שלימה והחלה לנהל את המחלקה למאבק במיסיון של ארגון 'יד לאחים'. צאצאיו מקיימים אורח חיים דתי יהודי אמתי.
זה היה האות למאבק הגדול האחרון של פרלמוטר. הוא החל לנסות להפיץ את אמונתו הנוצרית בגלוי ותלה שלט בכניסה ל"עיר אובות": ישוב של קהילת ישוע המשיח.
הישוב המשיחי המשיך להביא אליו טיפוסים מיוחדים ומפוקפקים, בעיקר מקהילות משיחיות בחו"ל, ואיתם גם המשיכו צרותיו. כך למשל הפרשה שהופיעה על גבי דפי עיתון 'מעריב' (31.10.88) המספרת כי אדם נורה במטע המנגו של "עיר אובות". פרלמוטר ניסה לטייח, להכחיש ולחפות על חברי קהילתו, אולם לפי העיתון "שוטרים ממשטרת דימונה מצאו בחדרם של שני עובדים אקדח ללא רישיון, ובעקבות דמיונם ליורים, הם נעצרו ונחקרו".
זהו על קצה המזלג, חלק זעיר ממעלליו של פרלמוטר. עוד אגדה מתנפצת. שמחה פרלמוטר, הדמות הססגונית שהמשיחיים מציגים כ"רב אורתודוקסי שגילה את האמת והחל להאמין בישוע" היה כמו יתר עמיתיו "הרבנים" שגילו את ישוע אדם תימהוני, ביגמי אנטי-ציוני, שקרן ושתלטן וביקר נוכל סדרתי.
הדבר אולי היחיד בביוגרפיה המשיחית שלו הוא אמונתו בישוע, אולם מעולם לא היה בו משהו שניתן להגדיר אורתודוקסי, שלא לדבר על תואר של רב ועל תואר בכלל...
