ז'איר בולסונארו, נשיא ברזיל עורר זעם בעולם כולו כאשר בפגישה עם מנהיגים משיחיים בריו דה ז'ניירו הסמיך את עצמו לסלוח על פשעי הנאצים יימח שמם. בולסונארו נמנה על הגויים המשיחיים - האחים לאמונה של היהודים המשיחיים והוא בעל אמונה זהה לזו שלהם. אמונה אשר מבוססת על הבנתם את התנ"ך והברית החדשה וסילופם לפי צרכיהם. מסתבר שאמירתו האומללה השבוע, שעוררה גל של גינויים גם מגויים רבים, מתיישרת היטב עם כללי האמונה של אותם פונדמנטליסטים.
לעיתים רבות הברית החדשה מצטט את התנ"ך בחוסר דיוק רב. כך גם במתי (5:43) מובא פסוק לכאורה תנ"כי שלא ניתן למוצאו כלל בכתבי הקודש היהודיים: "שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ וְשָׂנֵאתָ אֶת־אֹיְבֶךָ".
בגרסה המודפסת על ידי קרן אחוה משיחית (2004) שבה מביאים כל ציטוט מן התנ"ך בצורה בולטת תוך ציון מקורו, נזכר כי מדובר בפסוק מ"ויקרא יט, 18".
אולם המקרא המקורי מסורס מצד אחד וזוכה להשלמה מומצאת ומצוצה מהאצבע מצדו שני... הפסוק המסולף נועד רק כדי שמחברי הברית החדשה יוכלו לשים בפיו של ישוע כלל חדש, שמתבסס על "פסוק" זה ואשר נאמר בהמשכיותו:
"וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם אֶהֱבוּ אֶת־אֹיְבֵיכֶם (בָּרֲכוּ אֶת־מְקַלְלֵיכֶם הֵיטִיבוּ לְשׂנְאֵיכֶם) וְהִתְפַּלֲלוּ בְּעַד (מַכְאִיבֵיכֶם וְ) רֹדְפֵיכֶם׃" (פס' 44 – המילים בסוגריים נמצאים במספר כתבי יד עתיקים אולם לא ברור אם הם מנוסחה עיקרית או תוספת של מעתיקים).
וכאן נמצא אחד היסודות של האמונה המשיחית שכאמור גם בולסונארו דוגל בה: לסלוח לכולם ועל הכול.
אבל מתברר שלאותה מחילה כללית יש גם אותיות קטנות: לפי אותם משיחיים, גם אם הם מחליטים לסלוח לנאצים, זה עדיין לא אומר שהפושעים הללו קיבלו מחילה גמורה. על פי אמונתם, אלוהים סולח רק אם הנאצי/הפושע התורן מקבל את האמונה בישוע תחילה.
(כדאי להזכיר בהקשר זה את סיפורו של המטיף המיסיונרי וויליאם האָל שעמד בקשר עם הצורר הנאצי אדולף אייכמן והציע לו מחילה על היותו שותף פעיל ברצח מיליוני היהודים אם רק יאמין בישוע. (קישור).
אך בעוד המוסר המשיחי מדגיש את מידת הרחמים בלבד, המוסר היהודי – להבדיל - מבוסס על איזון בין מידת החסד ומידת הדין. איזון מושכל שמתוכו יוכל הצדק לצאת לאור. חכמי ישראל לעולם לא העלו את אי-התנגדות לרוע לדרגה של מצווה. על סמך הכתוב בתורה: "...וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ. וְהַנִּשְׁאָרִים, יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ; וְלֹא-יֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת עוֹד, כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה" (דברים יט, יט-כ), למדו חכמינו שביעור הרע הוא ציווי אלוהי. ביעור הרע גורם להרתעה. אי-התנגדות לרוע פירושו הוא עידוד הרוע. עידוד שמחריב כל חיי חברה, מייסד את שלטון האנרכיה, ההפקרות והאלימות.
אולם המשיחיות ששאבה את מקורותיה מן היהדות, עיוותה אותם גם הפעם. הפיכת החסד לעקרון המנחה של כל מוסר, גרמה לצמיחתה של אי-מוסריות המטפחת את הרשעות בעולם בשם החסד. "וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם אַל־תִּתְקוֹמֲמוּ לָרָשָׁע וְהַמַּכֶּה אוֹתְךָ עַל־הַלְּחִי הַיְמָנִית הַטֵּה־לוֹ גַּם אֶת־הָאַחֶרֶת׃ וַאֲשֶׁר יַחְפֹּץ לָרִיב עִמְּךָ וְלָקַחַת אֶת־כֻּתָּנְתֶּךָ תֵּן־לוֹ גַּם אֶת־הַמְּעִיל׃" – (פס' 39-40).
גם אם חכמי ישראל ובעלי המוסר מלמדים לשתוק מול המקלל, לשמור על קור רוח מול הרשעות, להעדיף להיות במחנה הנרדפים מאשר במחנה הרודפים, הם לא יתנו פרס לתוקפים בהגשת הלחי השנייה שלהם. התנהגות כזו, המוסרת את האדם לרצון המבקש להרע לו, היא התאבדות. אין זה יותר קשור, ואפילו לא בעקיפין, לאהבת רעים או לחסד כלפי האויב, זו כבר הגזמה מופרעת ובלתי מתקבלת לחברה מתוקנת המבוססת על צדק, המעוותת את הסדר הבריא שיצר הבורא בעולם, מונע את האפשרות לחיות בין בני אדם, ומקלקל את טובת הכלל מן היסוד.
אם כך למעשה השערורייה האמתית בדברי בולסונארו היא לא ההקשר הנאצי שלהם, אלא אמונתו המשיחית השערורייתית והבלתי מוסרית.
