הסיפור שהושחל בזדון

הברית החדשה בגרסתה העברית, בהוצאת 'קרן אחוה משיחית', פותחת באזהרה לקוראים. מתברר כי ההוצאה אינה מבוססת על כתבים עתיקים מתקופת ישוע או בסמיכות לה, אלא היא תרגום העותק של הגרסא שהדפיס עלזעוויר בשנת 1624. האזהרה ממשיכה ומציינת שהועמדו סימנים שונים להודיע על שינויי גרסאות ב"דבר אלוהים":

ובא הציון [ ... ] להודיע כי המוסגר בתוכו אינו בנוסחה הנהוגה,
אך נמצא במספר כתבי יד עתיקים.
וציון זה [ *... ] סובב את החילופים אשר להם עדים נאמנים.
והציון ( ... ) רומז כי התבות שבתוכו, אף שישנן בכתבי יד, איננו ברור כל כך
אם מנוסחה עיקרית הן.
והתבות המובאות בסוגריים כפולים [[ ... ]] אין להן שרש
אף לא באחד מכתבי היד העתיקים ואין ספק שרק תוספת אחרונה הנה.

על פי זה מובן וברור כי פסוקים מסוימים שהובאו בתרגומים שונים, כגון גרסת המלך ג'יימס הידוע, היו למעשה תוספות שנעשו על ידי מעתיקים שונים, ומעולם לא היו חלק מכתבי הברית החדשה המקוריים. עם זאת, בגלל חלוקת הפסוקים המקובלת בתרגום המקרא שנקבעה כבר במאה ה-16, מוציאים לאור החליטו שלא להשמיט פסוקים אלה כדי שלא ליצור בלבול ופערים במספור הפסוקים. בכל זאת, ישנן מהדורות רבות שבהן משמיטים פסוקים מסוימים ומסמנים אותם בהערות שוליים. בין הפסוקים המומצאים המושמטים ניתן למנות, את מתי 17:21; 18:11; 23:14; מרקוס 7:16; 9:44,46; 11:26; 15:28; לוקס 17:36; 23:17; יוחנן 5:4; מעשי השליחים 8:37; 15:34; 24:6-8; 28:29; רומאים 16:24; הראשונה ליוחנן השליח 5:7-9.
בגרסאות נוספות השמיטו גם את מרקוס 6:11; לוקס 4:8; לוקס 23:17; מע"ש 9:5-6. מעבר לפסוקים בודדים פה ושם, ישנם גם קטעים גדולים יותר שאינם מקוריים כלל והם מסומנים ברוב הגרסאות העכשוויות. אחד מהם שנמצא בגירסא של פרנץ דליטש המקובלת אצל המשיחיים בסוגריים פשוטות, כלומר שלא ברור אם הוא מקורי, הוא יוחנן 7,53 – 8,11, הסיפור המפורסם של האישה הנואפת.

אחד הסיפורים המפורסמים ביותר בברית החדשה אינו מקורי

להלן הקטע:
וַיֵּלְכוּ אִישׁ אִישׁ לְבֵיתוֹ׃ וְיֵשׁוּעַ הָלַךְ אֶל־הַר הַזֵּיתִים׃ וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיָּבֹא עוֹד אֶל־הַמִּקְדָּשׁ וְכָל־הָעָם בָּאוּ אֵלָיו וַיֵּשֶׁב וַיְלַמְּדֵם׃ וַיָּבִיאוּ הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים לְפָנָיו אִשָּׁה אֲשֶׁר נִתְפְּשָׂה וְהִיא נֹאָפֶת וַיַּעֲמִידוּהָ בַּתָּוֶךְ׃ וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו רַבִּי הָאִשָּׁה הַזֹּאת נִתְפְּשָׂה עַל מַעֲשֵׂה נִאוּפָהּ׃ וּמשֶׁה צִוָּנוּ בַתּוֹרָה לִסְקֹל נָשִׁים כָּאֵלֶּה וְאַתָּה מַה־תֹּאמַר׃ וְהֵם לְנַסּוֹת אֹתוֹ דִּבְּרוּ־זֹאת לִמְצֹא עָלָיו שִׂטְנָה וַיִִּתְכּוֹפֵף יֵשׁוּעַ לְמַטָּה וַיְתָו בְּאֶצְבָּעוֹ עַל־הַקַּרְקָע׃ וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הוֹסִיפוּ לִשְׁאֹל אֹתוֹ וַיִּשָּׂא אֶת־עֵינָיו וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מִי בָכֶם חַף מִפֶּשַׁע הוּא יַדֶּה־בָּהּ אֶבֶן בָּרִאשׁוֹנָה׃ וַיִּתְכּוֹפֵף שֵׁנִית לְמָטָּה וַיְתָו עַל־הַקַּרְקַע׃ הֵם שָׁמְעוּ וְלִבָּם נֹקְפָם וַיֵּצְאוּ אֶחָד אֶחָד הָחֵל מִן־הַזְּקֵנִים וְעַד הָאַחֲרוֹנִים וַיִּוָּתֵר יֵשׁוּעַ לְבַדּוֹ וְהַאִשָּׁה עֹמֶדֶת בַּתָּוֶךְ׃ וַיִּשָּׂא יֵשׁוּעַ אֶת־עֵינָיו וַיַּרְא כִּי־אֵין אִישׁ בִּלְתִּי הָאִשָּׁה לְבַדָּהּ וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אִשָּׁה אֵיפֹה שׂטְנַיִךְ הֲהִרְשִׁיעָךְ אִישׁ׃ וַתֹּאמֶר לֹא אֶחָד אֲדֹנִי וַיֹּאמֶר לָכֵן גַּם־אֲנִי לֹא אַרְשִׁיעֵךְ לְכִי לְדַרְכֵּךְ וְאַל תֶּחֶטְאִי עוֹד׃

כאמור, הקטע נעדר מכתבי יד היווניים העתיקים ביותר. כמו כן הוא לא נמצא בקודקס ותיקנוס (גרסת הוותיקן) שהועתק במאה הרביעית לספירה, אינו קיים בקודקס סינאיטיקוס (גרסת סיני) שהועתק במאה הרביעית, חסר בקודקס אלקסנדרינוס (גרסה אלכסנדרונית) שהועתק במאה החמישית, וגם לא השאיר רושם בקודקס אפרים הסורי רסקריפטוס מהמאה החמישית, או בגרסאות נוספות המוכרות כפפירוס 66 (ממחצית המאה השנייה) ו-75 (מסוף המאה השנייה או תחילת השלישי) וגרסאות W ו-T (שתיהן מהמאה החמישית).

הגרסאות העתיקות והשלמות ביותר של הברית החדשה בארמית סורית מהמאה השנייה גם לא מכירות בקטע זה. וכך גם גרסאות עתיקות שונות בקופטית, ארמנית ובדיאלקטים אתיופיים.

גרסאות שונות, מאוחרות יותר, סימנו את הקטע המדובר באובלוס – במקור, שימש סימן זה בכתבי יד עתיקים כדי לציין קטעים שנחשדו מסולפים או מזויפים. וחוקר הברית החדשה, ד"ר וילנד ווילקר מאוניברסיטת ברמן (1) שבגרמניה מציין כי עבור קטע קצר של 183 מילים בטקסט היווני, ישנן יותר מ-80 גרסאות של הסיפור.

פרופסור ברוס מצגר, מהסמינר התיאולוגי של פרינסטון, הנחשב בעולם המשיחי לאחד ממבקרי הטקסט המומחים הגדולים של המאה העשרים, אמר על קטע זה כי ”זוהי עובדה מוגמרת שהמילים הללו הן זיוף ושאין להן מקום בברית החדשה” (‏פרשנות הנוסח של הברית החדשה ביוונית ‏[אנג’]). והוא הוסיף עובדה מעניינת כי "אין אף אחד מאבות הכנסייה היוונית, לפני אבתימיוס זיגאבנוס (המאה ה-12) שציטט או פירש את הקטע הזה, ואבתימיוס עצמו הצהיר כי עותקים מדויקים של הבשורה אינם מכילים אותו".

יצוין כי גם לא נמצא פרשנות מהקטע הזה בכתבי אבות הכנסייה הקתולית המוקדמים (כמו טרטוליאנוס, קיפריאנוס, אוריגנס או כריזוסתום ועוד) וכולם עוברים מיוחנן 7:52 ליוחנן 8:12.

הד"ר המשיחי אלי ליזורקין-אייזנברג מודה כי אם קוראים את הבשורה של יוחנן ומדלגים מ-7:52 ל-8:12, הנרטיב נקרא בצורה חלקה מאוד ונראה באמת כי הקטע הושחל בטקסט. זו גם דעתו של הרועה פרופ' ג'ון פייפר ששימש כנשיא לבית ספר למקרא "בית-לחם" בעיר מיניאפוליס שבמדינת מינסוטה ושל חוקרים רבים אחרים. ליזורקין משער כי הסיפור היה מוכר בעל פה עד שהסופרים החליטו להכניס אותו בתוך הטקסט מאוחר יותר. הוא מציין כי כל מה שאמר ישוע לא ירד מיד לכתב אלא נמסר מפה לאוזן כמסורת בעל פה. ליזורקין גם שם לב כי בקטע זה, המחבר משתמש במילה "סופרים" (פסוק 3) שלא מוזכרת עוד בכל בשורתו של יוחנן; בדרך כלל יוחנן כותב על היהודים ו/או על הפרושים (ראה לדוגמה בפרק 7, 6 פעמים היהודים ו-5 פעמים הפרושים).

בנוסף מדגיש לנו פייפר כי הסגנון, התחביר ואוצר המילים של הקטע שונים לגמרי משאר הבשורה, ואף ישנם 13 מילים בקטע הקצר הזה שלא נמצאים כלל באוצר המילים של המחבר. והוא ממשיך, כי כאשר הקטע הזה החל להופיע בגרסאות שונות, חלק מ"המעתיקים" כתבו אותו במקומות שונים בבשורתו של יוחנן (7:36; 7:44; 8:12; 10:36; 21:25) אבל גם אצל לוקס (21:38; 24:53).

התיאולוג הדגול, פרופסור דון קרסון, כתב בספרו "הבשורה לפי יוחנן", עמוד 333 (באנגלית): "מגוון המקומות (שבהם מופיע הקטע) מאשש את אי-האותנטיות של הפסוקים". וכמה שורות לפני זה, אומר קרסון: "למרות מיטב המאמצים של ז. הודג'ס (פרופסור לברית החדשה בסמינר התיאולוגי של דאלאס) להוכיח שהנרטיב הזה היה במקור חלק מבשורתו של יוחנן, הראיות הינן נגדו, וגרסאות מודרניות בשפה האנגלית שוללות אותו משאר הטקסט (כמו בגרסה הבינלאומית החדשה – NIV) או דוחות אותו להערת שוליים (כמו ב- Revised Standard Version)".

פרופ' דניאל וואלאס, מייסד 'המרכז ללימודי כתבי יד של הברית החדשה' קורא למוציאים לאור, בכתבה הנקראת "הקטע הכי אהוב עליי שאינו מן המקרא", למחוק את הקטע הבעייתי מהדפסות הברית החדשה ולשלוח להערות שוליים, והוא מסביר: "למרות שזה יהיה כואב ובהתחלה יגרום לבלבול, יהיה הרבה יותר טוב שמאמינים ישמעו את האמת על כתבי הקודש מחבריהם מאשר מאויביהם".

ד"ר ליון מוריס, שפרסם חיבורים תיאולוגיים רבים ושימש כמרצה אורח בטריניטי (TEDS), גם הגיע למסקנה כי "הראיות הטקסטואליות אינן מאפשרות לטעון כי סעיף זה הוא חלק אותנטי של הבשורה" (הבשורה לפי יוחנן, אנג', עמ' 882).

חוקר המקרא, ד"ר אנדריאס קסטנברגר, קבע בספרו "יוחנן" (אנג' עמ' 246) שהקטע, לפי כל הראיות - והראיות מוחצות - לא קשור לבשורתו של יוחנן. וגם התיאולוג ההולנדי, ד"ר הרמן רידרבוס, ציין בספרו "הבשורה של יוחנן" (אנג' עמ' 286) כי העובדות והראיות "מצביעות על מסורת לא יציבה שלא הייתה במקור חלק מהטקסט המקובל".

הסיפור אינו מתיישב עם שאר חלקי הברית חדשה ועם המציאות

רועי קהילות רבים שדנו בסוגיה טוענים שלמרות שאין עדים נאמנים למקוריותו של הקטע המדובר, הסיפור נראה אמיתי ותואם לאישיותו של ישוע. אולם אנשי אקדמיה משיחיים אינם מסכימים גם לתירוץ זה כי כמו אגדות וסיפורים רבים בברית החדשה, סיפור האישה הנואפת אינו תואם למה שידוע לנו מהמציאות המקראית וההיסטורית בת זמנו של ישוע, ובנוסף הוא גם סותר את משנתו בכמה מקומות.

פרופ' ג'ון פייפר מזהה משהו שהוא מגדיר "מחשיד" בסיפור. הגבר שחטא עם האישה נעדר לגמרי מהסיפור מסיבה שאיננה ברורה וידועה. כיצד יתכן שיביאו את האישה לבדה ולא יצרפו אליה את האיש החוטא - כפי שכתוב בספר דברים (כ"ב, כ"ב), ובספר ויקרא (כ', י'): כִּי-יִמָּצֵא אִישׁ שֹׁכֵב עִם-אִשָּׁה בְעֻלַת-בַּעַל, וּמֵתוּ גַּם-שְׁנֵיהֶם--הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִם-הָאִשָּׁה, וְהָאִשָּׁה; וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִיִּשְׂרָאֵל.
וְאִישׁ, אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת-אֵשֶׁת אִישׁ, אֲשֶׁר יִנְאַף, אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ--מוֹת-יוּמַת הַנֹּאֵף, וְהַנֹּאָפֶת. "אין דבר כזה עבירת ניאוף שבה רק צד אחד אשם. אולם כאן (ביוחנן 8), היא אשמה ואין גבר אשם...", תוהה הפרופסור.

ד"ר רידרבוס (עמ' 290) מופתע שאין פירוט מיהם העדים שראו את האישה בשעת מעשה, שכן התורה רואה חשיבות עליונה בעדותם של מי שראו את המעשה האסור. כמו כן לפי התורה, העדים צריכים להיות הראשונים למסור את עדותם בפני מי שרשאי לשפוט את עוברי העבירה. השופט מוודא שלא מדובר בעדי שקר, והעדים צריכים להיות נוכחים לא רק כדי להעיד במשפט אלא גם לצורך ביצוע העונש:
יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה-בּוֹ בָרִאשֹׁנָה, לַהֲמִיתוֹ, וְיַד כָּל-הָעָם, בָּאַחֲרֹנָה. (דברים י"ג, י ; י"ז, ז'). ואילו כאן, הסיפור רק מספר שהביאו " לְפָנָיו אִשָּׁה אֲשֶׁר נִתְפְּשָׂה " (8:3) מבלי לציין מי תפש אותה, והאם העדים – אם ישנם - נמצאים בין הפרושים והסופרים שבאו לפני ישוע לשאול אותו על כך.

לפי המסופר, האירוע מתחרש בבית המקדש (8:2), אולם לפי מחבר הסיפור, ישוע כותב עם אצבעו על הקרקע (γῆν ביוונית במקור, שמשמעותו אדמה) – דבר שאכן אפשרי בעפר או על האדמה – אבל בלתי אפשרי על רצפת בית המקדש שהייתה כולה מרוצפת כפי שמובא בספרות חז"ל אשר מזכירה את אופיין המפואר של הרצפות בהר הבית שהיו עשויות שורות של אבני שישא, כוחלה ומרמרא. תיאור זה גם מגובה בתיעודו של ההיסטוריון היהודי הנודע יוסף בן מתתיהו: "... (העזרה) הלא-מקורה הייתה מרוצפת כולה באבנים מסוגים וצבעים שונים ..." (מלחמות היהודים ספר ה', פרק ב'). "מי יוכל לתאר את מרצפת הבניינים האלה, אבנים מאבנים שונות ויקרות אשר הובאו מכל הארצות למכביר" (שם, ספר ה', ד'). (2).

גם מבחינה היסטורית זהו סיפור הזוי. למה להביא את האישה לישוע? האם הוא רשאי לדון בעניינה? ומה בכלל רצה ההמון לעשות עמה? לסקול אותה? הרי אפילו ביוחנן (18:31) כתוב כי אין רשות ליהודים להוציא להורג. הסיטואציה התרחשה בתקופת הכיבוש הרומי, ולכובש בלבד הייתה הזכות להמית מי שבעיני השלטון נחשב לפושע - וכן מובא אצל יוסף בן מתתיהו ב"קדמיות היהודים" ו"מלחמות היהודים".
בנוסף, התורה אינה מציינת מה עונשו של זוג שנתפס בניאוף. מוזר איפה שהסופרים והפרושים שבסיפורנו טענו בפני ישוע ש"משֶׁה צִוָּנוּ בַתּוֹרָה לִסְקֹל נָשִׁים כָּאֵלֶּה"? מסורת בידינו כי נואפים דינם בחנק, וברור כי אלו השואלים את ישוע ידעו זאת. גם משתמע מהסיפור כי דין סקילה מתבצע כאשר ההמונים זורקים כולם אבנים על הנאשמים, כאשר התיאורים ההלכתיים ממסורת הפרושית שונים לגמרי (סנהדרין מח ב.). גם לא ברור מדוע לא דנו למיתה את הגבר שנאף איתה.

הסופר והמרצה המשיחי ד"ר דייב מילר כתב כי מעבר לתהיות הנ"ל הוא לא מסתדר עם המשפט "לְכִי לְדַרְכֵּךְ וְאַל תֶּחֶטְאִי עוֹד", ומקשה: "אם לוקחים את המשפט הזה כאיסור גורף על האשמה, הבאה לדין או הענשה של המשיחי הטועה והחוטא, אז הוא סותר לחלוטין מספר קטעים אחרים בברית החדשה. (רומים 16:17; הראשונה אל הקורינתים 5; גלטים 6:1; השנייה לתסלוניקים 3:6-14; טיטוס 3:10; ועוד). כי שם, לא רק שישוע היה דן כל מיני טיפוסים ולעיתים קרובות (מתי 15:14,23; יוחנן 8:44,55; 9:41 ועוד) אלא שהוא גם ביקש בתוקף מהשליחים לעשות כן (יוחנן 7:24 ועוד). שמעון כיפא היה יכול להיות ישיר מאוד בשיפוטו כלפי אנשים כשהיה מדובר במצב הרוחני שלהם (לדוגמה, מעשי השליחים 8:23). שאול נזף בחוסר המעש של הקורינתים בנוגע לאחיהם הנואפים: " הֲלֹא תִשְׁפְּטוּ אֵת אֲשֶׁר בַּבָּיִת? ... וְאַתֶּם תְּבַעֲרוּ אֶת־הָרַע מִקִּרְבְּכֶם" (הראשונה אל הקורינתים 5:12-13). ברור כי שאול דרש מהמאמינים לשפוט (כלומר, לעשות הערכה מדויקת לגבי) מצבו המוסרי של מאמין אחר (...) החגיגה העכשווית אשר חוצה תרבויות של להיות בלתי שיפוטי ("אני בסדר, אתה בסדר") בהחלט אינה עולה בקנה אחד עם הוראות המקרא".

נוסף לזאת, ניתן לשאול מאיפה ישוע לקח את העניין כי שופט אינו יכול לשפוט אם הוא אינו נקי מחטא? האם זה בעקבות זאת שהוא עצמו נמנע מלשפוט אותה? וכיצד הוא מתיר לאישה שנאפה לחזור לבעלה, תוך כדי שהוא מבטל את מה שצוותה התורה, מפי אלוקים בעצמו?

ניסיונות כושלים ממשיחיים להוכיח אמתות הסיפור

מעבר לכך שלקטע הקצר הזה יש למעלה מ-80 נוסחאות שונות בכתבי יד העתיקים המאוחרים (כנזכר לעיל), רבים מן המשיחיים הקיצונים רצו בכוח למצוא עדות לסיפור מתוך עבודתם של אבות הכנסייה.

פרופ' קרסון, מביא את הדוגמא שכולם תולים בה את תקוותם (עמ' 334), את הסיפור שמופיע בכתבי פפיאס, ושגם מובא בשמו ב"היסטוריה הכנסייתית" של אוסביוס (HE III xxxix. 16), של אישה "הנאשמת בחטאים רבים", אולם קרסון שולל את הרעיון. כי בניגוד לסיפור שלנו שבו מדובר בחטא אחד ספציפי בלבד, הניאוף, בסיפור של פפיאס כתוב "חטאים רבים" ללא ציון ספציפי. בנוסף, לפי חוקרים רבים, סיפור זה מצוטט מבשורה חיצונית, "הבשורה אל העבריים" שלא נכנסה לקאנון הברית החדשה אבל הייתה ידועה מפפיאס.

נזכור כי כתבי הברית החדשה נכתבו רק כעשרות שנים לאחר מותו של ישוע. עד שהעלו על הכתב, הכל היה בגדר של "תורה שבעל פה" כפי שמעידים על כך הפסוקים הראשונים של הבשורה על פי לוקס (1:1-3).
(אַחֲרֵי אֲשֶׁר רַבִּים הוֹאִילוּ לְחַבֵּר סִפּוּר הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר נֶאֶמְנוּ בִשְׁלֵמוּת בְּתוֹכֵנוּ׃ כַּאֲשֶׁר מְסָרוּם לָנוּ הָרֹאִים אֹתָם בְּעֵינֵיהֶם מִתְּחִלָּה וַאֲשֶׁר הָיוּ מְשָׁרֲתֵי הַדָּבָר׃ חָשַׁבְתִּי לְטוֹב גַּם־אֲנִי הַחֹקֵר אַחַר כָּל־הַדְּבָרִים הֵיטֵב מֵרֵאשִׁיתָם לְכָתְבָם כְּסִדְרָם אֵלֶיךָ הָאַדִּיר תְּאוֹפִילוֹס).

גם בכתבים של אבות הכנסייה מהמאה השנייה והשלישית רואים שהם מצטטים דברי ישוע בנוסח שונה מהנוסח המקובל בברית החדשה בת זמננו. במשך מאות שנים החזיקו הקהילות הנוצריות בכתבים שונים, בלי קאנון מוסכם. רק בוועידה הכנסייתית השלישית בקרתגו (צפון תוניסיה של ימינו), בשנת 397, אושר הנוסח של הברית החדשה המקובל עד ימינו – וכבר לפני זה נפסלו קרוב ל-400 ספרים.
עם זאת, במשך השנים עלו ספקות בנוגע לאותנטיות של כמה מהספרים. מרטין לותר, למשל, טען שהאיגרת אל העבריים, אגרת יעקב, אגרת יהודה וספר ההתגלות אין מקומם בברית החדשה, וז'אן קלווין הסכים עימו לגבי הספר האחרון.

והאירוניה שבכל זה, אם לא שמתם לב נעוצה בעובדה שהיהודים המשיחיים, לכאורה ממשיכי דרכם של הרפורמציה (3), הם, בקהילותיהם, מקבלים ללא פקפוק את הספר שנחתם על ידי אבות הכנסייה – היא הכנסייה הקתולית אשר רוב המשיחיים מתנגדים לדרכה וליסודותיה.
ואם סיפור האישה הנואפת אינו משנה דבר לסיפורו של ישוע, הוא קובע עובדה עקרונית על המסמך - קרי הברית החדשה: הוא לא אמין! 

---

1) וילנד ווילקר, A textual Commentary on the Greek Gospels, כרך 4b, אוניברסיטת ברמן, 2014.
במקור ד"ר לכימיה, ווילקר חקר את כתבי יד העתיקים היווניים של הברית החדשה, ו"הפרשנות הטקסטואלית המקוונת" שלו ראויה להכרה מיוחדת. עבודתו עוסקת ב-1500 נוסחי הטקסט החשובים ביותר של ספרי הבשורות, ועוד כ-500 נוסחים מינורים יותר, על כ-2600 עמודים. רבים מין החוקרים מצטטים את עבודתו במחקרם.

2) ראה בנידון הכתבות שהתפרסמו על שיחזור רצפת בית המקדש בידיעות אחרונות ובמקור ראשון

3) על פי פרסום מכללת ישראל למקרא