הסעודה האחרונה

כיהודים שקראו ולמדו היטב את הברית החדשה, אנו מתרשמים מחוסר הידע בתורת ובמסורת ישראל של מחבריה - כדי להבין כי אלה שכתבו אותה היו כנראה גויים. זו גם דעתם של חוקרים רבים.
בכתבה על תרגום השבעים, הוכחנו כי ישנם ציטוטים רבים מן התנ"ך המובאים בשיבוש רב, והדבר נכון גם לגבי תיאורים השונים שיש בברית החדשה לגבי אורח חייהם של היהודים. נביא כדוגמא את חג הפסח כפי שהוא מובא בבשורות השונות.

פסח הוא אחד החגים חשובים ביותר בעם ישראל, חג המציין את יציאת בני ישראל מעבדות מצרים לחירות, לקראת קבלת התורה בהר סיני, חג שבו בני ישראל הפכו לעם. חג זה גם חשוב בעיני כל הנוצרים (והמשיחיים כמובן בתוכם) מכיוון שהוא קשור לתאריך מותו של ישוע, אולם התיאורים של החג על ידי המבשרים מוטעים ומעלים תהיות רבות. הסיפורים שלהם מראים כי ההלכה היהודית והמנהג הפשוט זרים להם לחלוטין, וכי ברור שמחברי הבשורות של "הברית החדשה" לא ראו מעולם כיצד התנהל סדר הפסח, ובוודאי לא בירושלים שלפני החורבן.

כל סעודת חג ושבת מתחילה באמירת הקידוש, כלומר בברכה על כוס יין, וממשיכה בבציעת הפת – כפי שעשה ישוע בתיאור הסעודה האחרונה בבשורה של לוקס (פרק כ"ב). אבל תיאור ההתרחשות הזו בלוקס נוגד את המציאות, כיוון שבחג הפסח הנוהג הוא שונה לגמרי: בתחילה מברכים על הכוס, מספרים ביציאת מצרים, מברכים ברכה נוספת על כוס שניה ורק אז מברכים על המצות (כתחליף לפת), טרם תחל הסעודה החגיגית.

אצל מתי ומרקוס העלילה המוזרה הולכת ומסתבכת עוד יותר. אצלם כתוב שישוע החליט לברך על הלחם פתאום באמצע הסעודה, בניגוד לעובדה שבציעת הפת היא המעשה הפותח כל סעודת חג או שבת בפועל: "וּבְאָכְלָם וַיֹּאמַר... וַיַּעַן וַיֹּאמֶר הָאִישׁ אֲשֶׁר טָבַל עִמִּי אֶת־יָדוֹ בַּקְּעָרָה הוּא יִמְסְרֵנִי... וַיְהִי בְּאָכְלָם וַיִּקַּח יֵשׁוּעַ אֶת־הַלֶּחֶם וַיְבָרֶךְ " (מתי 26,21-26)
"וַיַּסֵּבּוּ וַיֹּאכֵלוּ וַיֹּאמֶר... וַיְהִי בְאָכְלָם וַיִּקַּח יֵשׁוּעַ לֶחֶם וַיְבָרֶךְ וַיִּבְצַע..." (מרקוס 14,18-22).

קרבן הפסח תפס רגליים

המרכיב העיקרי של סעודת החג, לפני חורבן הבית היה קרבן הפסח - הכבש הצלוי. למרות זאת בבשורות המופיעות בברית החדשה אין אזכור לאכילתו, לברכה המיוחדת שצריך לברך עליו ולהקפדה הנובעת מאיסור התורה שלא להשאיר ממנו... מה שמופיע היא רק התייחסות קטנה לאופן הכנתו של הקרבן (שגם היא לא מתיישבת עם המציאות בת זמנו של ישוע), תוך שעיקר תשומת הלב מופנית כאן ללחם וליין.

השאלה גדולה עוד יותר נוכח העובדה שהמשיחיים ואחיהם באמונה – הנוצרים – משווים את ישוע לקרבן פסח. והשאלה גדולה עוד יותר נוכח העובדה שישוע השווה את עצמו ללחם וליין (בשרו ודמו) בלבד ולא לקרבן פסח.

מתי מתחיל פסח?

הכנת קרבן הפסח בבית המקדש נעשתה בערב החג, בתאריך י"ד בניסן, שהיה יום חול לכל דבר, כדי שיהיה ניתן לאכול אותו בלילה הבא, אור לט"ו בניסן. לפי התורה, כידוע, היום מתחיל מהלילה (על סמך הפסוק מבראשית וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד) ולכן אכילת הקרבן בלילה, הייתה כבר ביום חדש. למעשה החג מתחיל בט"ו לחודש - עם רדת החשיכה ומסתיים בכ"א בניסן, עם צאת הכוכבים.

אולם מתי, מרקוס ולוקס מספרים על הכנת הקרבן ביום הראשון של החג!
"וַיְהִי בָרִאשׁוֹן לְחַג הַמַּצּוֹת וַיִּגְּשׁוּ הַתַּלְמִידִים אֶל־יֵשׁוּעַ לֵאמֹר אֵיפֹה נָכִין לְךָ לֶאֱכֹל אֶת־הַפָּסַח". - מתי 26,17.
"וַיְהִי בְּחַג הַמַּצּוֹת בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר יִזָּבַח הַפֶּסַח וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו תַּלְמִידָיו אֵיפֹה תַחְפֹּץ לֶאֱכֹל אֶת־הַפֶּסַח וְנֵלְכָה וְנָכִין". - מרקוס 14,12.
"וַיָּבֹא יוֹם הַמַּצּוֹת אֲשֶׁר יִזָּבַח־בּוֹ הַפָּסַח׃ וַיִּשְׁלַח אֶת־פֶּטְרוֹס וְאֶת־יוֹחָנָן לֵאמֹר לְכוּ וְהָכִינוּ לָנוּ אֶת־הַפֶּסַח וְנֹאכֵלָה". - לוקס 22,7-8.

בשלושת הבשורות האלו מופיעה טעות ברורה הנובעת מחוסר הבנת המקרא והנקרא של מחבריהן. חוקרים שונים מאמינים כי טעותם של המבשרים נובעת מפסוק י"ח בספר שמות י"ב: "בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בָּעֶרֶב, תֹּאכְלוּ, מַצֹּת: עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים, לַחֹדֶשׁ—בָּעָרֶב". מתי, מרקוס ולוקס הבינו מכך שהארבעה-עשר (י"ד בחודש ניסן) הוא היום הראשון של החג, אבל זו טעות! הכוונה כאן היא שהיום הראשון של החג מתחיל בערבו (בצאתו) של היום הארבעה-עשר. חייבים לומר כך כיוון שאם היום הארבעה-עשר היה חלק מהחג, הרי שבפסח היו 8 ימים ולא 7, כפי שכתוב בספר שמות, פרק כ"ג פסוק ט"ו: אֶת-חַג הַמַּצּוֹת, תִּשְׁמֹר--שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת. והדברים יותר מפורשים בספר במדבר כ"ח, ט"ז-י"ז: "וּבַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ פֶּסַח לַה' (הקרבת קרבן פסח). וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חָג שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת יֵאָכֵל".

האם לוקס ידע כיצד מכינים את קרבן הפסח?

לפי המסופר בבשורת לוקס, ישוע שולח את פטרוס ואת יוחנן במטרה להכין את קרבן הפסח: "לְכוּ וְהָכִינוּ לָנוּ אֶת־הַפֶּסַח וְנֹאכֵלָה". (פסוק 8), ועל כך הם שואלים אותו׃ "אֵיפֹה תַחְפֹּץ וְנָכִין אוֹתוֹ?" (פסוק 9). שימו לב: הם לא שואלים אותו היכן להכין את סעודת הפסח, אלא היכן להכין את קרבן הפסח עצמו, בניגוד לכתוב בתורה שמותר להכינו רק "בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה'" (דברים י"ב, י"א).

לוקס ממשיך בסיפורו התמוה: "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הִנֵּה אַתֶּם בָּאִים הָעִירָה וּפָגַע אֶתְכֶם אִישׁ נֹשֵׂא צַפַּחַת מָיִם לְכוּ אַחֲרָיו אֶל־הַבָּיִת אֲשֶׁר יָבוֹא בוֹ׃ וַאֲמַרְתֶּם אֶל־בַּעַל הַבָּיִת כֹּה אָמַר־לְךָ הָרַב אַיֵּה הַמָּלוֹן אֲשֶׁר אֹכְלָה־שָּׁם אֶת־הַפֶּסַח עִם־תַּלְמִידָי׃ וְהוּא יַרְאֶה אֶתְכֶם עֲלִיָּה גְדוֹלָה מֻצָּעָה שָׁם תָּכִינוּ׃ וַיֵּלְכוּ וַיִּמְצְאוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶם וַיָּכִינוּ אֶת־הַפָּסַח. (פסוקים 10-13).

מכך משמע שישוע ביקש מתלמידיו להכין את קרבן הפסח בעליה של בית מסוים בירושלים. הבקשה הזו עומדת בניגוד למצוּוֵה בתורה על האיסור להכין קרבנות מחוץ לבית המקדש, כאמור לעיל.

אגב, יצוין כי הפסח היה צלוי כולו וכך היו אוכלים אותו ללא צורך של הכנות מקדימות.

גרסת יוחנן סותרת את שלושת המבשרים הקודמים

אם הכינו את קרבן הפסח כפי שמסופר במתי, מרקוס ולוקס, ואם ישבו לסעודה כדי לאכלו, הרי שעל פי דיווחיהם הסעודה האחרונה הייתה בליל הסדר שבו אוכלים את קרבן הפסח. כך למשל נראה מלוקס 22.15, כאשר ישוע עצמו מדבר עם שנים עשר תלמידיו בתחילת הסעודה: "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם נִכְסֹף נִכְסַפְתִּי לֶאֱכֹל אִתְּכֶם אֶת־הַפֶּסַח הַזֶּה לִפְנֵי עֻנּוֹתִי".
אולם, לפי יוחנן, הסעודה האחרונה התרחשה לפני פסח, וישוע ותלמידיו לא אכלו את הקרבן ולא חגגו את הפסח, מכיוון שהוא הוצא להורג בערב פסח.
הדברים באים לידי ביטוי בדברי יוחנן לאחר מעצרו של ישוע, על כך שהיהודים לא רוצים להיכנס לבית המשפט של הרומאים, כדי לא להיטמא, וכדי שיוכלו לאכול את קרבן הפסח בטהרה (כפי שמובן מספר דברים ט', ט,-י"א שרק טהור יכול לאוכלו): "וַיְהִי בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם וַיּוֹלִיכוּ אֶת־יֵשׁוּעַ מִבֵּית קַיָּפָא אֶל־בֵּית הַמִּשְׁפָּט וְהֵמָּה לֹא נִכְנְסוּ שָׁמָּה לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא־יִטַּמְּאוּ כִּי אִם־יֹאכְלוּ אֶת־הַפָּסַח׃ (יוחנן 18,28). וכן בזמן הוצאתו להורג כתוב: וְהָעֵת עֶרֶב פֶּסַח וְכַשָּׁעָה הָשִּׁשִּׁית... (יוחנן 19,14).
לפי זה ישוע והשליחים לא אכלו את קרבן הפסח כגרסת מתי, מרקוס ולוקס!

במאמר המוסגר: קביעתו של יוחנן שהיהודים לא רצו להיכנס לבית המשפט "לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא־יִטַּמְּאוּ" מוזרה מאוד.
וכך כותב חיים כהן, בספרו "משפטו ומותו של ישו הנוצרי" שבוחן, בין היתר, את תיאורי הברית החדשה לאור הידוע לנו מהמשפט הרומי שבאותה תקופה:
"לא שמענו שהכניסה אל הפריטוריום* (...) או השהייה בו מטמאת כשלעצמה (...) אשר על כן אין זה מתקבל על הדעת שהיהודים לא נכנסו אל תוך הפריטוריום מחשש טומאה".
והוא ממשיך להקשות על כל הנושא: "ידוע לנו שהפריטוריום של הנציב הרומי ביהודה היה בקיסריה, ולא בירושלים". וקובע (לאחר תיאורי ההליכים המשפטים): "סיפור זה אינו מתקבל על הדעת כלל, והוא גובל בגיחוך". (הוצאת דביר, 1990, עמ' 90-94).

אבל השאלות על יוחנן לא מסתיימות כאן, כיוון שלוקס מציין מיהם התלמידים שבחר ישוע כדי להכין את קרבן הפסח לקראת הסעודה האחרונה, וביניהם יוחנן: וַיִּשְׁלַח אֶת־פֶּטְרוֹס וְאֶת־יוֹחָנָן לֵאמֹר לְכוּ וְהָכִינוּ לָנוּ אֶת־הַפֶּסַח וְנֹאכֵלָה׃ (22,8)
אז מה קרה? מדוע יוחנן אינו זוכר שהלך להכין את קרבן הפסח בשליחותו של ישוע? יש לו כשל בזיכרון או שמא לוקס מדמיין?

תסכול משיחי מבורות המבשרים

לאור כל הנ"ל, ניתן להבין את תסכולו של התיאולוג המשיחי דוד שטראוס בספרו "חיי ישוע" (Das Leben Jesu, עמ' 702): "הדרך היחידה עבורנו היא להכיר בסתירה בלתי ניתנת לפשרה בין הגרסאות, מבלי ליזום החלטה בדבר איזו גירסא היא הנכונה והצודקת.

גם הפרופסורים הנודעים, התיאולוג וויליאם דוד דייוויס ואד פריש סנדרס מאוניברסיטת דיוק, הגיעו למסקנה כי מחברי הברית החדשה ידעו אך מעט אודות חייו של ישוע וכתבו על פי שמועות (כנ"ל כפי שמפורש בלוקס 1,1-3) השערות ותקוות. לדבריהם, הכותבים עשו כמיטב יכולתם, אולם ישנן דוגמאות רבות לבורותם, אשר בולטות לעין הקורא הפשוט.

לחם בפסח?

עוד פרט מוזר, הוא שימוש בלחם בליל הסדר ולא במצות:
וַיְהִי בְּאָכְלָם וַיִּקַּח יֵשׁוּעַ אֶת־הַלֶּחֶם וַיְבָרֶךְ וַיִּפְרֹס וַיִּתֵּן לַתַּלְמִידִים - מתי: 26,26
וַיְהִי בְאָכְלָם וַיִּקַּח יֵשׁוּעַ לֶחֶם וַיְבָרֶךְ וַיִּבְצַע וַיִּתֵּן לָהֶם - מרקוס: 14,22
וַיִּקַּח אֶת־הַלֶּחֶם וַיְבָרֶךְ וַיִּבְצַע וַיִּתֵּן לָהֶם - לוקס: 22,19

אצל שלושת המבשרים, המונח היווני שבשימוש בפסוקים הנ"ל הוא ἄρτον כלומר לחם חמץ (כך גם בראשונה אל הקורינתים 11,23). זו גם המילה שמוצאים ב"תפילת האדון" (מתי 6:11): "אֶת־לֶחֶם חֻקֵּנוּ תֵּן־לָנוּ הַיּוֹם". או בתרגום היווני של התנ"ך, הנקרא בטעות "תרגום השבעים", בבראשית ג', י"ט: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם".

ἄρτον נגזר מהמילה αἴρω שפירושו להקים, להרים ומכאן גם מבינים כי משמעותו של ἄρτον הוא לחם שתפח. וכך גם מסביר ד"ר יוהנס ה. אמינגהאוס, מומחה לליטורגיה ולתיאולוגיית הסקרמנטים, בספרו "האוקריסט" (סעודת האדון),כי לא ידוע על קבוצה או על כנסייה שערכה אי-פעם את סעודת האדון על מצה עד כמעט סוף האלף הראשון.

השימוש במילה ἄρτον היא גם הסיבה שהכנסייה היוונית אורתודוקסית, עורכת מידי יום ראשון את סעודת האדון על לחם חמץ דווקא, ולא על מצה כמו שנהוג בכנסייה הקתולית (אם כי בעבר, עד סוף המאה ה-9 גם הקתולים השתמשו בלחם חמץ, וכך גם חלק מענפיה עד היום, כפי שמדיש האב וויליאם או'שי בספרו "The Worship of the Church").

אולם יש משיחיים ישראלים וחוקרים אוונגליסטים לא מעטים שבניסיון נואש לישב את הסתירה, מבקשים ללמד את היוונים את שפתם שלהם ולומר שלא מדובר דווקא בלחם-חמץ...

בפועל, המילה היוונית שמשמעותה מצה היא דווקא המילה ἄζυμον – שאותה ניתן למצוא בתרגום היווני של הפסוק וְאָכְלוּ אֶת־הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי־אֵשׁ וּמַצֹּות עַל־מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ׃ (שמות י"ב, ח') או בברית החדשה בפסוקים:
וַיְהִי עוֹד יוֹמַיִם וְחַג הַפֶּסַח וְהַמַּצּוֹת בָּא. - מרקוס 14,1.
וַיִּקְרַב חַג הַמַּצּוֹת הוּא חַג הַפָּסַח׃ - לוקס 22,1.
וגם בראשונה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 5,7 בהקשרו של קרבן פסח.

אף האנציקלופדיה הקתולית מציינת כי ישנה מחלוקת עתיקת יומין האם ישוע השתמש בחמץ או במצה בסעודה האחרונה, שכן ניתן להסיק מסקנות שונות מן הבשורה של יוחנן מצד אחד ומן הבשורות הסינופטיות מהצד שני.

ואחרי שראינו ששלושת המבשרים הראשונים, ישוע ותלמידיו אכלו חמץ בפסח, עיסוקיהם של היהודים עם לולבים (כפות תמרים) לקראת ההכנות של חג הפסח בסיפורו של יוחנן, וקריאותיהם כנוסח תפילת הושענה רבה, סוף ימי חג הסוכות (יוחנן 12,12-13), הם לא פחות תמוהים.

ומעבר לסתירות, ברור כי רק מי שהיה רחוק מירושלים ומההוויה היהודית היה יכול לטעות ולתאר תיאורים רחוקים כל כך מן המציאות...
גם בפעם הזו - רוח הקודש לא ממש עזרה להם...

* * * *

* פריטוריום, praetorium בלטינית (מתורגם ליוונית πραιτώριον בברית החדשה) הוא מקום מגוריו של הנציב, וכמו הקיסרים ברומי כך ניהלו נציביהם מעבר לים, את המשפטים שהובאו לפניהם בתוך ארמונות ששימשו להם בתי מגורים. משפטים שהתנהלו בפני שופטים אחרים התנהלו בכיכר העיר (פורום).