שיטוט קצר באתרי היהודים המשיחיים ואתרים של כנסיות מיסיונריות, מגלה כי היהדות המשיחית מחזיקה באנשים עם יכולת כתיבה גבוהה וחוש ספרותי לא מבוטל. אולם היינו מצפים מאנשים שרואים את עצמם כהולכים בעקבותיו של המשיח האלוהי שייצמדו יותר לעובדות ולאמת, מאשר לדמיונם המפרה ביוגרפיות של "רבנים חרדים" ש"הכירו בישוע".
אחד הסיפורים המוגזמים, הוא סיפורו של הרב יצחק (איניאס) ליכטנשטיין (1824-1908), המוגדר בכמעט בכל האתרים המשיחיים כרב חרדי או רב אורתודוקסי, וגם כרב המחוזי בטאפיוסלה שבהונגריה.
אכן ליכטנשטיין היה רב בית כנסת בעיירה טאפיוסלה, עיירה הונגרית קטנטנה שבוודאי לא הייתה בירת המחוז (189 תושבים יהודים ב-1880). בית הכנסת השתייך לפלג הניאולוגי - פלג רפורמי ששאף להשתלב ולהיטמע בחברה ההונגרית הכללית, ומבחינת חבריו, התורה (שבכתב) אינה מן השמיים.
אם כן, לנסות להגדיר את ליכטנשטיין כאחד אשר "נמנה על המנהיגים והמורים האציליים ביותר של היהודים", זו הגזמה בוטה חסרת שחר.
התנצרותו של רב רפורמי, שכל תנועתו נראית בעיניה של היהדות האורתודוקסית כהרס וחורבן של תורת ישראל והעם היהודי, יכלה רק להעלות חיוך על השפתיים. בנוסף לכך, אין ספק כי מבחינת אורתודוקסים רבים, מעשה כזה רק הוכיח במידה מסוימת את קלקולה של היהדות הרפורמית ותוצאותיה האפשריות. אולם המשיחיים לא מתבלבלים, ובאגדות המשיחיות אודות אותו רב רפורמי, אף טענו כי "כפי שהיה צפוי מכבר, סופת רדיפות פרצה על הרב, זעם ולעג הוטחו בו מקברניטי היהדות החרדית" – דבר שלא היה ולא נברא, אמונתו החדשה של ליכטנשטיין שמשה אך כסיבה נוספת להתנגח בתנועה הרפורמית.
רב ראשי? אין חיה כזו
עוד נטען כי "אי לכך נדרש (ליכטנשטיין) להתייצב לשימוע בפני מועצת הרבנות הראשית". ישנם גם אתרים המציינים כי הרב שמואל כהן, "הרב ראשי" הציע לו פשרה... הבעיה היא שבאותם ימים לא הייתה קיימת רבנות ראשית בהונגריה. יתירה מכך: הרב שמואל כהן מפֵּשׂט, שאף הוא היה אחד מרבני הניאולוגים, היה מטעמם הרב הראשי של מחוז פשט – שבתחומו שוכנת העיירה טאפיוסלה – כך שהטענה שליכטנשטיין היה רב המחוז, מופרכת.
ברשת לא ניתן אלא למצוא ציטוט בודד ממנו שבו התנגד לציונות, ובעיקר כי חלק בחריפות על הציונים, ולא האמין שהיהדים מהווים אומה בפני עצמה. על פי האמונה הניאולוגית - כהן, ליכטנשטיין וחבריהם, ראו את עצמם כהונגרים מדת יהודית.
הספר "מומרים, כילאים או יהודים אמתיים? – יהודים נוצריים וזהות יהודית במזרח אירופה, 1860-1914" מאת הד"ר המשיחי ריימונד לילביק, מצטט "דברי הספד" שנכתבו על ליכטנשטיין: "רק לאחר שהפרשה נמשכה זמן רב, הצליח הקונגרס הרפורמי של בודפשט לגייס את נציגי הקהילה של טאפיוסלה, שרוב חבריה הורכבו מקרוביו או מחבריו של ליכטנשטיין, ולדרוש את פיטוריו". אם ליכטנשטיין היה אורתודוקסי, מדוע התערב הקונגרס הרפורמי-הניאולוגי ודרש פיטוריו?
והספר ממשיך: "העיירה טאפיוסלה השתייכה למחנה הניאולוגי, כפי שניתן להבין מתגובות שהובעו על ידי המנהיגות הניאולוגית בבודפשט, ועל ידי העובדה כי ליכטנשטיין נקבר בבית הקברות הרפורמי בבודפשט".
קברו של ליכטנשטיין בבית העלמין הרפורמי של בודפשט
בספרו גם מביא לילביק כי בני משפחת ליכטנשטיין ראו בו אדם לא שפוי. דבר שמגובה על ידי ליכטנשטיין עצמו בכתביו.
האופי הספרותי הנמצא בחלק מהאתרים, גורם למשיחי מן השורה לדמיין מציאות וורודה שאינה קיימת, כאשר המחבר אינו מפרט את כוונתו ונותן לקורא להבין במכוון את מה שלא נכתב... כך למשל לפי המשפט הבא, רבים הבינו שליכטנשטיין בישר בעשרות בתי כנסת וקהילות יהודיות בכל רחבי אירופה: "במשך יותר מעשרים שנה ניתן לרב ליכטנשטיין להעיד בחלקים רבים של אירופה על האמת כפי שראה אותה במשיח".
דרשות והטפות? כן, אבל
לאמתו של דבר, ליכטנשטיין דרש הרבה, אבל היה זה בכנסיות נוצריות. בהמבורג שבגרמניה, שהה ליכטנשטיין במיסיון הפרסביטריאני האירי. ארנולד פרנק שניהל את הארגון גם מימן אותו למשך תקופה.
הוא גם ביקר שלוש פעמים באנגליה בהזמנת ארגון מיסיונרי ששַׂם לו את היהודים כמטרה, הלא הוא ה-Mildmay Mission to the Jews. מהפעם הראשונה שהיה שם, ביקש ליכטנשטיין תמיכה כלכלית, והוא קיבל. כמובן שמה שנעשה לאחר מכן בבודפשט עם הכספים, נשאר בגדר תעלומה.
ב-1893, אנדרוּ מוּדי, שהיה מיסיונר מטעם ה-Free Church Mission, כתב באחד מדיווחיו כי בפעילות שהכנסייה מארגנת עבור היהודים, ליכטנשטיין היה מגיע, אולם, בכל הקשור לדרשות והטפות, הוא לא היה פעיל באופן מיוחד. ליכטנשטיין לא זכה ליחס מיוחד מהיהודים המומרים ולא היה ניכר בו שום תפקיד של מנהיגות. מוּדי מציין גם כי חבריו של ליכטנשטיין היו שואלים אותו באופן תדיר מה עמדתו לגבי הנצרות, כי עמדתו בנושא לא הייתה ברורה להם...
ב-1895, ליכטנשטיין הוזמן לשאת דברים בכנס מיסיון בלייפציג. שם התפתח וויכוח בין מארגני הכנס לגבי נאמנותו לישוע ולברית החדשה – זאת לאור סירובו להצטרף לארגון מיסיונרי כלשהו והתעקשותו שלא לעבור הטבלה, בניגוד למה שכתוב במרקוס (16,16): "הַמַּאֲמִין וְנִטְבָּל הוּא יִוָשֵׁעַ".
ב-1896, הוא יצא למסע בהולנד, להמשיך לשכנע את המשוכנעים בשלוחה של הכנסייה הסקוטית באמסטרדם, בכנסייה החדשה בהאג, בכנסיית הנסיך ברוטרדם, וכן בערים הארלם, אוטרכט וליידן.
באחד הימים כתב ליכטנשטיין: "בכנסיות הנוכריות הרגשתי מחוץ לאלמנט שלי. הן לא מהוות עזרה אלא מכשול לחיי הרוחניים."
טרמינולוגיה נכונה, ואנטישמיות
כתביו של ליכטנשטיין מהללים ומגִנים על מיסיונרים (כך הוא קורא להם) ועל יהודים שהפכו לנוצרים. הוא אינו מדבר על יהודים משיחיים כי פשוט, בזמנו, לא היו קיימים (ראה מאמר על השורשים היסטוריים של היהדות המשיחית), ואחד החיבורים המפורסמים שכתב, "יהדות ונצרות" מנסה להוכיח כי קיימת התאמה מדהימה בין השתיים – דבר שלרוב אינו מוסכם על היהודים המשיחיים, שאינם רואים את עצמם כחלק מן הנצרות...
הוא גם כתב על ישוע במונחים נוצריים, כי אז טרם הומצאה הטרמינולוגיה המסווה את הנצרות כיהדות (ראה את המאמר על ההמצאה המהפכנית של הכומר לינדזי).
ההיסטוריון היהודי גוטארד דויטש, אחד ממחברי האנציקלופדיה היהודית מזכיר את ליכטנשטיין ואת כתביו בחיבור שכתב ב-1916 במילות לא מחמיאות בלשון המעטה: "יצירה מאוד חסרת חשיבות, המשחזרת את ההתחסדות המיסיונרית הרגילה".
במאמר המוסגר, בין בעיות האבחון הרבות שלו, הוא כינה "פילושמי" ו"ידיד ישראל" כומר גרמני שהיה אובססיבי לגבי התנצרותם של היהודים, ושכתב כי היהודים "סתומי לב". אותו כומר גרמני רשם גם כי: "מורי האומה הישראלית ומלומדיו מתאמצים להקטין את ערך הפשע אשר פשעו היהודים בצליבת ישוע. ההסגר שהסגירו את ישוע בידי הרומיים בתור איש בליעל אשר חרצו עליו משפט מוות היה נגד ה', אשמת עם היא, אשמת דם נקי הרובצת על כל עם ישראל בכל הדורות ובכל הזמנים" (פרנץ דליטש, העמק שאלה, הו"ל קרן אחוה משיחית, עמ' 17).
אגב, כנראה שאותו גרמני אנטישמי הינו אחד מאבותיה של היהדות המשיחית, כיוון שהיא משתמשת בתרגומו שלו של הברית החדשה, ומפרסמת את ספריו כספרות "משיחית".
מציאות כואבת
אז מה היה לנו?
עוד סיפור יפה שנכתב בטוב טעם עבור פתיים.
ליכטנשטיין לא היה יהודי אורתודוקסי, ובוודאי לא רב חרדי. גם יהודי משיחי הוא לא היה וגם לא נוצרי, כיוון שמעולם לא עבר הטבלה...
מה הוא כן?
עוד דמות תימהונית שהמשיחיים העלו מאשפתות והדביקו לה תוויות שאינן קיימות.
אבל גם בכך אין כל חידוש, כי גם לסחורה כזו מזויפת שמסריחה למרחוק - התרגלנו.