אודות יהודים משיחיים,הברית החדשה,וישוע המשיח.

משיחית נפצעה בפיגוע

"הם צעקו אללה אכבר, אני צעקתי 'ישוע, עזור לי'" – מרים וולדמן, המשיחית שנפצעה בפיגוע בימים האחרונים בארמון הנציב. היא הגיעה לעין כרם במצב בינוני והובהלה לחדר הניתוח, ומאז היא משתוקקת לפגוש את האדם שאסף אותה. "הוא ואלוהים הצילו אותי. הוא המלאך שלי. אני רוצה להודות לו".
25/10/2015
זירת הפיגוע
זירת הפיגוע

 ושוב, אין בטחון ברחובות. ארגוני טרור אסלאמיים מאיימים ומסיתים, יהודים נדקרים, נדרסים, ונרצחים.

לפני מספר שנים אמרה אחת הדמויות הבולטות בנוף המשיחי בירושלים, בכיר בוועד המאוחד למשיחיים בישראל, כי רואים כמה שישוע מגן על מאמיניו, שהרי אף אחד מן המשיחיים לא נפגע באינתיפאדה או בפיגועים...
סטטיסטית, אין זה פלא שקבוצת אנשים המהווה פחות מעשירית האחוז מאוכלוסיית המדינה אינה נפגעת. אולם לאחר הצהרתו - שאולי מתחברת למה שאמר ראש קהילת בית גאולה, מנו קלישר ("הסיבה העקרונית לכל מכה, תהיה אשר תהיה, נובעת מדחיית ישוע כמלך ומושיע ישראל... כל עוד עם ישראל אינו מקבל את ישוע – הוא נשאר תחת האיום להיענש בכל רגע"), התברר שהיא שקרית ומשיחיים נהרגו ונפצעו בפיגועים.

בחורה משיחית נרצחה בפיגוע תופת באוטובוס בחיפה, אישה משיחית נדקרה למוות ביער בית שמש, אחת נרצחה ממטען חבלה באזור התחנה המרכזית בירושלים, ובימים האחרונים מרים ולדמן נפצעה בינוני בפיגוע שהתרחש באוטובוס בשכונת ארמון הנציב שבבירה. משמע שישוע מגן על משיחיים ולא על משיחיות...

אולם נניח בצד את הציניות, ונחזור למקרה השלישי, שלדעתי היה מזעזע מבחינת התנהלותם של המשיחיים.

המשיחית מרי גרדנר שנרצחה בפיגוע בסמוך לבנייני האומה בירושלים, נשכחה למעלה מחודש במקררי המכון לרפואה המשפטית באבו כביר...

אף אחד לא דאג לה. בני משפחתה לא טרחו להגיע ארצה לבקר במקום בו סיימה את חייה בצורה כה טראגית, ואילו הקהילה המשיחית בישראל וארגונים אוונגליסטיים למיניהם הסתפקו בלהזכיר אותה בניוזלטר שלהם. במושב המשיחי "יד השמונה" הניחו את תמונתה על שולחן הספרייה בו היא נהגה לקרוא, ועורכי הדין המשרתים את הקהילה (בתשלום) לא נרתמו למטרה. היא פשוט נשארה במקרר, לבדה, בודדה כפי שהייתה כל חייה.

שרה ליבוביץ-דר, כתבת של מעריב, הצליחה ברוב כישרונותיה לכתוב כ-5 עמודים על חייה העלובים והמשעממים של המיסיונרית מרי גרדנר. בעיירה הנידחת ממנה היא באה, לא זכרו אותה כלל וזו היתה התמונה גם בבית הספר בו היא לימדה: "אנחנו מצטערים לשמוע על מותה", אמרה אחת המורות, "אבל אף אחד פה לא זוכר אותה", "אנחנו באמצע תקופת בחינות ואיש אינו פנוי להעלות זיכרונות", התחמקה מזכירת בית הספר.

אז הורגלנו שהם קוראים לעצמם אחים באמונה – אבל עם אחים, לא כך מתנהגים.
הורגלנו שהם קוראים לעצמם "גוף המשיח", כאילו שכל מאמין הוא אבר של גוף אחד – אבל גוף שפולט אבר בצורה כזה, ברור שהוא אינו תקין ואינו יכול להיות בריא.
הורגלנו לשמוע שהם ציונים, שהם חלק מהעם, אולם האמירות הנ"ל רק מוכיחות כי הם מתבדלים, כי הם מבינים למה יהודי שאינו משיחי יכול למות. יש אולי אפילו הצדקה לכך, לדעתי, בדבריו של קלישר.

הדפס