שריפת ספרים...
למשמע המונח הזה, מתעוררות מיד אסוציאציות קשות מן העבר, ואי אפשר שלא להיזכר בדברי המשורר היינריך היינה: "במקום שבו שורפים ספרים, ישרפו גם בני אדם".
לא! אנחנו לא נאצים, אנחנו לא שורפים ספרים! אך מה ניתן לעשות עם ספרים שיש בהם "רוח רעה"? ספרים לא טובים שלא עולים בקנה אחד עם דבר ה'?
דמיינו בחור חרדי, לבוש שחור, עטור בזקן ופאות מסולסלות, המשליך בבוז לאשפה ספרי ברית חדשה וחיבורים משיחיים נוספים... מה היה קורה? מה היו אומרים? איזו סערה הייתה מתעוררת?
כשויקטור קלישר מהחברה לכתבי קודש שלח בדואר את ספרי הבריתות (תנ"ך וברית חדשה) המלווים במכתב הסבר על מעשיו המיסיונריים לחברי הכנסת, החליט חבר הכנסת דאז, ד"ר מיכאל בן ארי לקרוע את הברית החדשה לגזרים ולהשליך אותה לפח הזבל. מעשיו של האחרון גרמו לגל תגובות נזעמות מכל הכיוונים. הדעה הרווחת היא כי יש לנהוג בכבוד בספרי הדתות האחרות.
ד"ר בן ארי קורע דפי הברית החדשה
ומה אמור להרגיש יהודי, ובפרט יהודי ששומר מסורת, כאשר שירן, בחורה יהודיה משיחית הפוקדת קהילה תל-אביבית, מחליטה לטהר את ביתה ולהשליך לזבל, בין שאריות של מזון וטיטולים מלאים, ספרי קודש יהודיים שהיו בביתה?
סתם להוציא את הספרים מן הבית ולתרום אותם לבית הכנסת או לבית המדרש הקרוב, הן לא אופציות מתאימות ומכובדות.
ואם לא די בכך, הרי שהיא קיבלה גיבוי גם מיערה, אשתו של מתאם ההלל (אחראי על התפילות ושאר פולחנים) של אותה הקהילה. לדברי יערה, היות והתוכן שקרי, אין להעביר את הרעל הלאה...
למדריך הנוער של הקהילה, מוטי שמו, היה פתרון יצירתי וסביבתי יותר: למחזר את הספרים. וכך ספרי הקודש היו יכולים לחזור בגלגול כספרי מטבח ומתכונים במקרה הטוב, או כנייר טואלט במקרה הרע.
וכך, כפי שכבר התרגלנו, דרכם של "יהודים משיחיים" רבים היא לפגוע ולזלזל בקודשי ישראל, ובאותה נשימה לרוץ ולבכות בתקשורת כאשר משמידים חומרים מיסיונרים ששלחו לאזרחי מדינת ישראל – המדינה היהודית, יש לזכור - תוך פגיעה ברגשותיהם.
