הפשטות והצניעות בה אייל ואביגיל מספרים את סיפור חייהם יכולות להטעות את המאזינים להם. אולי מכיוון שהם גיבורי הסיפור, ולא משקיפים עליו מהצד, נראה להם אך טבעי, שבחור ישראלי יפגוש בחורה נוצרית, ביחד יהפכו השניים למשיחיים, ורק לאחר חמש עשרה שנים, ושבעה ילדים, יגלו את דרכם בחזרה אל היהדות. ואולי דווקא בפשטות ובצניעות לפיהן הם מנהלים את חייהם, ובהן הם מספרים את סיפורם, טמונה הפליאה הגדולה.
תחילתו של הסיפור דווקא שגרתי למדי, אייל (40) נולד ברחובות בבית חילוני-מסורתי, התגייס לצבא ושרת בגולני. בתום השירות יצא לטיול ארוך ברחבי העולם. "טיילתי כמה שנים בדרום אמריקה, באפריקה ובסיני", פותח אייל את דבריו, "בזמן שהותי בסיני כשעבדתי במועדון צלילה פגשתי את קרלה, לימים אביגיל, שעבדה גם היא באותו מועדון".
אביגיל (39) נולדה בדרום אפריקה למשפחה נוצרית, "אמא היתה נוצריה, אולם הנצרות לא השפיעה על חיי ולא היתה דומיננטית בתקופת ילדותי". בגיל 17, אחרי התיכון, התחילה גם היא את מסע הנדודים שלה בעולם, "אהבתי את החופש ואת הטיולים, וליבי לא נמשך אחרי הלימודים המקובלים באוניברסיטה. שנים רבות הייתי עם תיק הטיולים על הגב והלכתי לאן שהובילה אותי הרוח. טיילתי באירופה, באוסטרליה ובמזרח הרחוק, וראיתי שתמיד מלווה אותי חיפוש רוחני".
כאמור הרוח הובילה את אביגיל גם למועדון הצלילה בסיני בו עבד אייל. "למרות שהקשר בינינו בתחילתו לא היה מחייב, המשכנו לטייל ביחד והגענו למקסיקו", מספרת אביגיל, "במקסיקו הגענו לחווה מבודדת בלב יער בהרים. בעלי החווה היו מנותקים מהציוויליזציה, וכך גם אנחנו. הם הקצו לנו חלקה קטנה בתוך החווה הענקית, עליה הקמנו טיפי, אהל אינדיאני, ובו גרנו במשך שנה, ללא חשמל וללא מים זורמים. גידלנו ירקות בגינה ושתינו מים מהמעיין. "החיבור הבלתי אמצעי לטבע מצד אחד, והניתוק מכל מה שהכרנו מצד שני, הוביל אותנו למחשבות על הבורא. הפליאה מהוד הבריאה הביאה אותנו להבנה שיש בורא לעולם, וכך התחלנו לחפש את הדרך אליו".
בעלי החווה בה התגוררו אייל ואביגיל היו נוצרים אוהבי ישראל שהכירו את התנ"ך על בוריו (למרות שלא הבינו אותו דיו), ודרכם נחשפו אליו בני הזוג, כמו גם אל הברית החדשה. "בלילות הארוכים, לאור המדורה בטיפי, ישבנו וקראנו את הברית החדשה, ומצאנו את עצמנו מאמינים באותו האיש ובנצרות". מספר אייל. במקביל לחיפוש הרוחני התהדק הקשר בין השנים והם החליטו להינשא. זוג ישראלים צעירים שהיו בירח הדבש שלהם, הגיע
במקרה בדיוק באותו הזמן לחווה שבהרים והנחה אותם בכללי הטקס. בעבור מי שהיה בתחילת דרכו בהכרה שיש בורא לעולם, די היה בחופה ובכוס לשבירה, כדי לתת תוקף לנישואין.
את ביתם הבכורה ילדה אביגיל ליד המדורה באהל, וכשהיתה בת שלושה חודשים נסעו במפתיע לביקור בארץ, "עד אז לשנינו הייתה התנגדות נחרצת לנסיעה לארץ", משתף אייל בתחושות שקדמו לנסיעה, "כל אחד מסיבותיו הוא לא רצה במשך תקופה ארוכה לנסוע לארץ ישראל. אבל באחד הערבים, בלי שום הסבר הגיוני, לשנינו היתה הרגשה חזקה שצריך לנסוע". ואביגיל מוסיפה, "קצת חששנו לשתף אחד את השניה ברצון הזה, כי הוא לא היה שכלי. מול כל היופי שחיינו בו, המציאות בארץ נראתה לי קשה ובלתי אפשרית". וכך בלי לתכנן יותר מידי ועם הרבה סיעתא דשמיא במציאת כרטיסי טיסה ערב פסח, נחתה המשפחה הצעירה שלוש שעות לפני ליל הסדר בבית ההורים.
איך ההורים קיבלו את היותכם משיחיים?
אביגיל: "אמא שלי כמובן שמחה בכך, בהיותה נוצרית, אולם אמא של אייל מאוד לא אהבה את הצעד הזה, וניסתה להניע אותו מכך".
מעִזוז יצא מתוק
כעבור שלושה חודשים, כשהסתיים הביקור בארץ, טסו לדרום אפריקה למשפחתה של אביגיל. מספרת אביגיל, "כל הזמן התפללנו לקב"ה שיראה לנו לאן ללכת ושיוביל אותנו אליו. כשאייל קיבל בירושה דירה באשקלון, ראינו בכך סימן לחזור לארץ. במשך שלוש שנים גרנו באשקלון בתור יהודים משיחיים.
החיפוש אחר מקומם וביתם בשלב זה עדיין לא הסתיים, "במהלך ביקור אצל חבר, שאל אותנו מישהו אם אנחנו מעִזוז, וכך התחלנו לברר על הישוב. ככל שהתקדמנו עם הבירורים, הבנו שזה המקום שלנו". עִזוז הוא ישוב חילוני בדרום הארץ, השוכן קילומטרים ספורים מגבול מצרים, ובו גרות חמש עשרה משפחות. "הגענו לעִזוז, ורק במדבר יכולנו להתנתק מהכל ולהתחבר לעצמנו ולקב"ה. בעִזוז התרחבה המשפחה, והמשכנו להתפלל לד' שנתקרב אליו. עם הזמן ראינו שהברית החדשה לא נכונה לנו".
איך התחיל תהליך התשובה שלכם?
אייל: "היו לנו כמה תיאוריות והלכי מחשבה מאוד משמעותיים ובעלי השפעה רבה על ההתנהלות שלנו בחיים, וראינו שבמבחן התוצאה, לא הגענו למה שרצינו. המציאות היתה שונה ממה שציפינו, וזה הוביל אותנו לבחינה מחודשת".
כמו מה למשל?
אייל: "דבר שמאוד בלט לי היה ההסתכלות הבסיסית על האדם, בעין טובה או בעין רעה. בנצרות - נקודת היסוד היא שהאדם הוא חוטא, האדם הוא בבסיסו רע, אין לו תקנה והוא זקוק לישועה. וכל עוד אינו מאמין באיש ההוא - אין לו גאולה. ההסתכלות הזו הביאה אותנו גם בתור הורים, לראות כך את הילדים שלנו".
עד שחזרו בתשובה, גדלו שבעת ילדי משפחת הירשפלד בחינוך ביתי, "מתוך חוסר אמון במערכת ורצון להתנתק ממנה, לא שלחנו את הילדים למסגרות חינוכיות, והם היו בבית איתנו כל הזמן", ממשיך אייל, "ובגלל העין הרעה שהיתה לנו, שנבעה מהאמונה הנוצרית, ניסינו להחזיק אותם 'קצר'. החינוך שלנו היה מאוד קפדני, כמו במסגרת צבאית. אבל הילדים שלנו הצליחו לפרק את התיאוריה הזו, ראינו שהיא לא עובדת בשטח והסקנו שצריך לשנות את השיטה.
"באותו זמן נחשפנו לספר של "החפץ חיים" ולגישה היהודית כלפי הרע והטוב בעולם. כשגילינו את העוצמה של העין הטובה ואת הכח של הדיבור, התהפך אצלנו העולם". אייל ממשיך ומסביר, "הנצרות מפרידה ומחלקת בין הרע והטוב, ולפיה הרע הוא דבר שצריך להילחם בו. מאידך ביהדות אין הפרדה בין רע לטוב, הכל אחד, והכל באחדות. אין רע בתכלית. הרע הוא לא בטבע האדם, אלא הוא כלי שמוביל אותנו אל הטוב, הוא כלי שמשרת. כמו פטיש, שאפשר לבנות איתו בית, או לשבור איתו.
"אחד מהדברים שצרמו לי בעבר במיוחד אצל שומרי תורה ומצוות היה הדקדוק בכשרות, במה שנכנס אל הפה, מול אי הדקדוק בדיבור, במה שיוצא מהפה. כשקראתי את הספר של "החפץ חיים" הבנתי מה ההדרכה ולאן היא מכוונת". לשאלתי, איך נתקלו בספר של "החפץ חיים" בלב המדבר, מספר אייל על בחורה שעבדה אצלם בחווה שבאה מבית דתי והיא שקירבה אותם אל התשובה, "בענווה היא הציגה לנו את היהדות, לא ממקום של ויכוח או קביעת עובדות, היא אמרה מה שהיא ידעה. וכשהתארחנו אצל המשפחה שלה, ראיתי על השולחן את הספר של "החפץ חיים" וכך התחילה ההיכרות מאירת העיניים. הייתי אנטי-דתי, ופתאום התוודעתי לאמת שביהדות". לפני כשלוש שנים תפס תאוצה תהליך התשובה של אייל ואביגיל, כשבמקביל להתנפצות התיאוריות נחשפו ליהדות, התרחקו מהברית החדשה, והגיעו לתורה ולמצוות.
מסבירה אביגיל, "הברית החדשה חיברה אותנו לשורשים היהודיים, ולא ראינו בה לכאורה משהו שהוא נגד היהדות. הנצרות היתה דרך להתקרב מהמקום שלא מאמין באלוקים בכלל, ואפילו ממקום של אנטי-דת, למקום של אמונה בבורא. ככל שהכרנו את הברית החדשה, כך מצאנו בה יותר ויותר שקרים, והגענו למסקנה שאני צריכה להתגייר".
הרגשת קושי בגיור, בקבלת עול מצוות?
אביגיל: "אצל אחרים הגיור בדרך כלל הוא תחילת התהליך, אצלי הוא היה בסופו. עברו שלוש עשרה שנים מאז שהחל החיפוש שלנו, עד שהגיע לתומו עם הגיור. כמו בר מצווה - הגענו לבגרות וקבלנו על עצמנו עול מצוות. היינו כל כך מוכנים ובשלים לקראתו, כך שהקשיים לא היו מורגשים. "כל השנים הלב היה פתוח לקב"ה, אבל לקח לנו זמן למצוא את הדרך אליו. דברים רבים התבררו לנו עם הזמן - גיליתי שסבתא רבה של אבא שלי היתה יהודיה, ונזכרתי שאבא שלי לא התחבר לנצרות מעולם. כשהבנו שהכיוון הוא ליהדות, רצינו ללמוד כמה שיותר".
את תהליך הגיור והחזרה בתשובה של בני הזוג ליווה מקרוב הרב אביחי רונצקי, ראש הישיבה הגבוהה באיתמר, בשנה בה שהה בכפר סטודנטים שבנגב. לאחר הגיור היו צריכים אייל ואביגיל להינשא מחדש לפי דת משה וישראל, ואכן כך עשו. את המעמד המרגש הם בחרו לקיים באיתמר, כשהרב רונצקי מלווה אותם גם מתחת לחופה.
לא עוצרים בתחנה סגנון החיים הטבעי שאימצו לעצמם בהרים שבמקסיקו ליווה את משפחת הירשפלד גם בחווה שהקימו בעשר אצבעותיהם בעִזוז. "בנינו בעצמנו את בית חלומותינו ושלושה חדרי אירוח מרהיבים ביופיים. היו לנו עיזים ששתינו מחלבם, אבל נפרדנו מהן, מכיוון שעם הזמן הבנו שטבעי זה טוב, אבל לא הכי חשוב. בתור משפחה קשה לבצע את כל התפקידים לבד, המציאות הזו יותר מתאימה לחיים בשבט". גם משיטת החינוך הביתי נפרדו, וכעת לומדים הילדים בבית הספר הממלכתי-דתי בירוחם.
חדרי האירוח של משפחת הירשפלד זכו להיכנס לרשימת ה-"1,001 הצימרים המיוחדים בעולם", וזאת בשל העובדה שהם בנויים מאוטובוסים מסוגים שונים או בקיצור "צימרבוס", "העניין התחיל כשהבאנו אוטובוס ושיפצנו אותו, כדי שנוכל לארח בו חברים ובני משפחה שבאים לבקר. בהמשך נוצר ביקוש לחדרי אירוח באזורנו, וכך הרחבנו ושיפרנו את המתחם. האוטובוסים עוצבו ביד אמנותית מיוחדת ואובזרו ברמה גבוהה. את ההגה וכסא הנהג השארנו כחדר משחקים, כשדלת סתרים מובילה אליו מחדר הילדים ביחידת האירוח".
הצימרבוס בעזוז
אייל ואביגיל מספרים על תיירים רבים מהארץ ומחוצה לה שמגיעים אליהם, בזכות האוויר והאווירה, ומבקשים לציין שחסרות להם ידיים עובדות, "נשמח אם מישהי שמחפשת מקום שקט ופרנסה, תפנה אלינו". בהתרגשות ניכרת מסכמת אביגיל, "זאת הארץ שלי ואני קשורה אליה מאוד, לא אעזוב אותה, אפילו לא לביקורים משפחתיים. אני ממש רואה בעייני איך הארץ נפתחת לקראתנו, אנחנו רק נוגעים בה והיא נותנת את פרותיה בעין כל כך יפה. אפילו בתוך המדבר אפשר לראות את זה, כשהגענו לא היה כאן כלום, ועכשו אנחנו מרגישים בגן עדן קטן".
