ידיעה קטנטנה בעיתון "דיילי טלגרף" של יום חמישי שעבר סיכמה בקיצור נמרץ עבודת מחקר אקדמית באורך 400 עמודים. היא סיפרה שמלומד נוצרי אדוק מאוניברסיטת גוטנבורג בשוודיה, גונאר סמואלסון שמו, הגיע למסקנה נחרצת שישו הנוצרי לא נצלב. ככל הנראה הוא הומת באמצעות הוקעה אל מוט, סתם מוט.
קראתי את היגיעה הזאת פעם, ועוד פעם, ולא האמנתי למקרא עיניי: סקופ אדירים כזה דוחפים לעמוד 11? בשביל מה יש כותרת ראשית אם לא לחדשות מרעישות כאלו? כמעט כל הפלסטיקה הנוצרית לדורותיה מושתתת על רעיון ההצלבה, ופתאום מודיעים לנו כבדרך אגב שמדובר בטעות אופטית. הכחשה קטנה בעיתון, בעמוד 11, זה הכל.
לנו, היהודים, כבר לא משנה כיצד בדיוק מת משיח הנוצרים. אותנו צלבו ויצליבו בכל מקרה. אבל לא את עלבוננו הפרטי צריך לתבוע פה, אלא עלבון רחב פי כמה. יש משהו מעליב ומקומם באופן הסתמי שבו נמוגות להן גרסאות היסטוריות מושרשות היטב או עלילות עתיקות יומין. לאורך דורות מפמפמים לנו תיאור מסוים מאוד של אירוע 'היסטורי' חשוב, ומתעקשים בחמת זעם על אמינותו, וביום בהיר אחד מבקשים מאיתנו בחצי פה לשכוח ממנו. להד"ם, סתם, כאילו. אף אחד לא מתנצל, איש לא מכנס מסיבת עיתונאים כדי לקבל אחריות.
תארו לכם: בעוד מאה שנה תספר ידיעה קטנה בעיתון, שכל התיאוריה על תרומת האדם להתחממות כדור הארץ הייתה קשקוש מקושקש. בעוד מאתיים שנה ידווחו לנו בעמוד 11 שבעצם הטורקים היו אשמים בסיפור המשט. בעוד 500 שנה יגלה חוקר מונגולי למקומון ארגנטינאי שארלוזורוב לא נרצח בידי יהודים. האם יתחולל אז בתגובה פרץ של התרגשות רבתי? סערה נוראה? מה פתאום! השמש תזרח, השיטה תפרח, ועולם יפהק.
