נהוג לומר ברפואה, כי אבחנה נכונה היא מחצית הדרך לטיפול נכון. לפיכך עלינו לאבחן כיאות את האמונה המשיחית בטרם נדון בסוגיית התראפיה. האמונה המשיחית מקוטלגת במדריך הסטטיסטי והדיאגנוסטי של אגודת הפסיכיאטרים האמריקנית ( DSM IV) במספר 25.1 "הפרעה סכיזואפקטיבית בעלת סממנים היפומאניים". כלומר זוהי הפרעה הכוללת היבטים קוגניטיביים מנטליים, היבטים אפקטיביים רגשיים והיבטים קוננטיביים התנהגותיים. לפיכך האמונה המשיחית היא הפרעה נפשית עמוקה הכוללת את כל האספקטים האנושיים והתפקודיים של האדם. הפרעה זו כרוכה בסימפטומים חיוביים, כלומר תסמינים פאתולוגיים הנוספים להתנהגות, וסימפטומים שליליים, כלומר ביטויים נורמטיביים הנגרעים מן ההתנהגות. הסימפטומים החיוביים הנלווים לאמונה המשיחית הם:
א. אומניפוטנטיות - תחושת כל יכולות, אשלייה של המשיחי שהוא בעל כוח מאגי יוצא דופן, הנותן לו שליטה על רוחות, שדים ואיתני הטבע.
ב. אקולליה- גילוי פסיכוטי המתבטא ביצירת שפה דמיונית שאינה קיימת –"לשונות" – וחזרה עליה באופן כפייתי.
ג. אקופרקסיה- העוויות מבע פנים ותנוחות גוף כתוצאה של כניסה לטראנס פסיכוטי, המגיע אף למצבי התעלפויות או תרדמת.
ד. דלוזיות ניהיליסטיות- גילויים פסיכוטיים הכוללים הזיות ויזואליות ו/ או אודיטוריות של גירויים או ישויות שאינם קיימים במציאות האובייקטיבית.
ה. מחשבות יחס- חשיבה פאראנואידית הכוללת התעסקות יתר בעצמי על חשבון הסביבה תוך כדי האדרת האגו עד מצב של נרקיסיזם.
ו. הזיות סוף העולם- חשיבה פאטאליסטית הגורסת כי בקרוב יגיע העולם לקיצו ואין בידי האנושות דבר על מנת למנוע זאת.
ז. פסבדו נבדלות- אמונה מעוותת וחולנית המחלקת את האנושות לקטיגוריות של "גזע עליון" שהוא כל מי ששייך לכת ו"גזע נחות"- כל מי שנמצא מחוצה לה.
ח. היפומאניה- מצב רוח מרומם ללא בסיס מציאותי, נטייה לרוגז כאשר הסביבה אינה מקבלת את האמונה, הערכה עצמית מוגזמת, שגעון גדלות, צורך מופחת בשינה, דיבור יותר מן הרגיל, מחשבות דוהרות, שינוי פתאומי של נושאים תוך כדי שיחה, נסערות וחוסר מנוחה.
הסימפטומיים השליליים של האמונה המשיחית כוללים:
א. דלדול רגשי – טווח הרגשות הרחב הקיים אצל אדם נורמאלי אינו מתקיים אצל המשיחי. רגשותיו של המשיחי הם שטוחים. מצומצמים ומדולדלים ונתונים בתוך שבלונה אמוציונאלית צרה.
ב. דפרסונליזציה - צמצום האישיות עד כדי ביטולה המוחלט. המשיחי אינו מפתח אישיות בריאה, יציבה ומובחנת כמו האדם הנורמאלי, אלא מגמד וממזער את אישיותו לכדי טביעה ב"רוח הקודש", כלומר היבלעות בקטטוניה פסיכוטית עד כדי הפיכה ל"צמח"- ישות ללא אופי או מודעות.
ג. דה ריאליזציה- אובדן תחושת המציאות. המשיחי אינו מכיר במציאות הפיזית הסובבת אותו אלא שוקע יותר ויותר לתוך מציאות הזוייה אלטרנטיבית אשר בה הכל סר למרותו.
ד. אוטיזם חברתי- הכת המשיחית דורשת מחבריה לנתק כל קשר עם העולם החיצון, כולל מסגרות חברתיות שונות (עבודה, אוניברסיטה, משפחה וכד') זאת היות והיא חוששת מן ההשפעה "השלילית" שיש למסגרות אלו על המאמין, בייחוד המאמין החדש. על המשיחי להיות בקשר אך ורק עם חברי הכת השייכים לאותו "גזע" שהוא משתייך אליו.
ה. התנהגות אנטי סוציאלית – בוז וזלזול מוחלטים כלפי הממסדים הרשמיים של המדינה, עבריינות כדרך חיים לגיטימית, רמיסת חוקי המדינה כאשר הדבר תואם את ציפיות הכנסייה, חיים מחוץ לחוק וחינוך לחיי פשע בשם האל.
ו. ציסטוניה – מצב מתח פאתולוגי הכולל עמדות שליליות ורגשות זעם חסר שליטה כלפי כל השקפת עולם, אידיאולוגיה או תיאוריה מדעית הסותרת את האמונה, כמו גם טינה עמוקה כלפי כל מי שמחזיק בהשקפות אלו.
כפי שניתן להווכח, האמונה המשיחית היא מן ההפרעות הנפשיות החמורות ביותר הידועות לפסיכיאטריה, ובמקרים רבים, בייחוד כאשר המשיחי נולד ומתחנך בכת, אין זה אפשרי לרפא את הלוקה בה. אולם הבעייתיות הקשה ביותר עבור המטפל הנתקל במחלה היא, שהמשיחיים מסרבים להכיר באמונתם כמחלה. הם סבורים ש"ראו את האור" וש"זכו לחיי נצח, וללב חדש ורוח חדשה". כלומר, הם כלל אינם מעוניינם להרפא ומתייחסים בחשדנות ובזדון לכל כיוון חשיבה שכזה. ממש כמו המכורים לסמים או לאלכוהול אשר נהנים מן המופרעות שלהם ואינם מוכנים כלל להודות שיש להם בעייה ולדרוש טיפול. פעמים רבות סביבתם הקרובה של המשיחיים המודאגת ממצבם הנפשי המדורדר מאיצה בהם לפנות לטיפול. כל הצעה כזו נתקלת כאמור, בשלילה מוחלטת. הסיבה לחוסר ההכרה הזה נעוצה יותר בגורמים פוליטיים ולא בגורמים קליניים. חולה נפש רגיל עומד לבדו מול הסביבה העויינת ומול הממסד הפסיכיאטרי ולפיכך אין לו כוח להאבק בהם. לעומתו, המשיחי הפסיכוטי זוכה לפרווילגיות שאף חולה נפש לא זוכה להן- תמיכתו של ממסד דתי, אמנם מעוות וחולני, אולם בכל זאת ממסד. לפיכך יש לו כוח להמלט משיפוט שלילי של החברה ומאשפוז כפוי שהוא אכן נזקק לו שכן הכת מגנה על חבריה ומעניקה להם זכויות יתר. במונחים מקצועיים תופעה פרדוקסלית זו קרוייה "חסינות פסיכיאטרית". תופעה המקבילה לחסינות דיפלומטית. כאשר שני אזרחים עוברים על החוק, אולם מתברר שאחד מהם פוליטיקאי, ניתנת לרשויות החוק האפשרות לעצור רק את האזרח הרגיל, ואילו בפוליטיקאי לא ניתן לגעת, וזאת למרות ששניהם עברו על אותו חוק. לפוליטיקאי יש חסינות המקנה לו אופציה מושלמת לעבור על החוק מבלי להענש. כך גם בתחום בריאות הנפש- כאשר שני פסיכוטים חולים באותה מחלה ומתנהגים בצורה מעוותת וחולנית, הממסד הפסיכיאטרי יכול לאשפז רק את הפסיכוטי הרגיל ולא את המשיחי, למרות ששניהם לוקים באותה הפרעה, וזאת משום שהכת בעלת ההשפעה והכוח מעניקה לחבריה חסינות המאפשרת להם להתנהג באופן פאתולוגי מבלי שניתן יהיה לכפות עליהם טיפול, וזאת גם כאשר התנהגותו של המשיחי מסוכנת ופוגעת בעצמו או באחרים. למרבה הצער, אין לממסד הפסיכיאטרי את הכלים הדרושים להתמודדות נאותה עם הפאתולוגיה המשיחית ועם הלוקים בה.
