הלוחמת בכתות

דנית קרן, היא בסך הכל בת 25, אבל נדמה שרקורד העשייה יכול לשמש מקור קנאה למבוגרים ממנה בעשור ואף יותר.

דנית נולדה וגדלה בבית דתי, אך חזרה בשאלה בגיל ההתבגרות. תהיות דתיות-פילוסופיות ליוו אותה כבר בעת ההתבגרות. כחלק מזה היא אף הצטרפה לכת הנוצרית של "היהודים המשיחיים". היום כשהיא מנהלת את 'המרכז הישראלי לנפגעי כתות' היא מבינה עד כמה היא הולכה שולל. כיום היא מנסה להביא את נושא הכתות למודעות ציבורית. תוך כדי כך היא משמשת אוזן קשבת להורים ובנים נפגעי כתות. משלבת בין קריירה לאימהות והיא עדיין רק בת עשרים וחמש.

 
ביום עיון הראשון מסוגו שהתקיים בשבוע שעבר בנושא 'תופעת הכתות בישראל' פגשתי אותה.

כמה קל לנו לטעות לגבי מראה. אני זוכר שחלק מהמבקרים שראו אותה באירוע חשבו בטעות שהיא הדיילת. הם כמובן טעו. שכן מאחורי המראה השברירי והצנום מסתתרת בחורה, שלמרות גילה הצעיר היא מנהלת בשנה האחרונה את המרכז היחיד בארץ שמטפל ומעניק סיוע לנפגעים של "קבוצות הרסניות" מונח יותר מדויק מהמילה "כת".

כל בוקר היא עושה דנית את דרכה למשרד המרכז שמתנהל כעמותה ללא כוונות רווח. חשוב לה להדגיש כל העת כי אולי בניגוד למה שחושבים בתחילה היא אינה נגד אנשים "שמחפשים את עצמם": אני מאמינה שמחיפוש משמעות הוא צורך בסיסי שמניע רבים בתקופתנו", אומרת קרן, אך היא ממהרת להוסיף "כי המסע בדרך אל האושר הנכסף, אינו נטול סכנות. ולעיתים, למרות שחופש והצלחה מובטחים, דווקא שם בתוך הקבוצה האדם מאבד את החופש, וההצלחה היא בעיקר של הגורו". ל'מרכז הישראלי לנפגעי כתות' היא לא הגיעה כך סתם ביום בהיר.

מבחינתה המסע לשם התחיל עוד בימי התבגרותה. כאשר היא למדה בתיכון הדתי בתל אביב, החלו הספקות והשאלות לקנן בה. "הייתי עסוקה בחיפוש משמעות, והתחלתי ללמוד באופן עצמאי פילוסופיה ודתות. הלימודים הרשמיים פחות עניינו אותה והיא נברה בספרים שאינם בהכרח בתוכנית הלימודים. תוך כדי כך היא נתקלה גם בכתבים דתיים נוצריים, דבר לא מבן מאליו למי שגדלה בסביבה דתית יהודית. "נמשכתי מאוד לרעיונות האוטופיים של הנצרות, והגעתי מתוך זה להיכרות עם כתבים ומסרים של 'היהדות המשיחית' שהיא בעיקרה טוענת לאמונה בברית החדשה בתנ"ך ובביאת המשיח בדמותו של ישו".

 

מחלק התיאורטי היא עברה לחלק היותר מעשי בחיפוש. "גיליתי", היא נזכרת, "שיש בארץ מספר רב של קבוצות 'יהודיות משיחיות' ואף חברתי לאחת הקהילות הגדולות שמושבה בתל אביב. דנית החלה להכיר את הקהילה ואת המנהגים שלה. אט אט היא הבינה שיש הבדל בין התיאורים האידיליים שהיא קראה עליהם לבין המציאות הפחות זוהרת, אליה היא נחשפה בקהילה הנוצרית-משיחית. "באתי עם המון ידע בתנ"ך ובברית החדשה. הייתי בת 17 [1] ומאוד הסתקרנתי מיהם אותם אנשים שעומדים באחורי האמונה. למזלי אני בחורה רציונאלית ושמתי לב לסתירות שהיו שם ולא רק בתחום התיאולוגי. היו דברים שצרמו לי. הייתה שם הרעפת אהבה וחיבה מוגזמת לטעמי. זה הצטייר לי כצביעות". כמי שהתחנכה לאור היהדות עניין ההטפה היה זר לה: "ההטפה המיסיונרית האינטנסיבית גרמה לי להרגיש שהנחמדות היתרה שלהם כלפי היא אך ורק לצורך המרת הדת שלי". דנית הבינה שמוליכים אותה שולל ומוסיפה: "הם מתעקשים להיקרא 'יהודים משיחיים' בה בשעה שהם מוכרים ונוהגים כזרם נוצרי אוונגליסטי".

בעקבות התובנות הללו היא הבינה שלא מדובר בקבוצה תמימה והיא החלה להתעניין בנושא הכתות. "התחלתי להבין שישנם בארץ קבוצות נוספות המחזיקות ופועלות בשיטות זהות. חלקן באופן יותר מחמיר וחלקן פחות. למדתי להכיר את הנושא של הכתות, וגיליתי עולם שלם". קרן התחילה להכיר את הצד הפחות מואר של הכתות. "הבנתי שישנם אנשים ומשפחות שנפגעו מכך. אז גם התחלתי לכתוב חומרים בנושא לאתר המרכז הישראלי לנפגעי כתות". לאחר שהמנהלת הקודמת של המרכז עזבה נוצר עבורה 'חלון הזדמנויות' והיא מונתה למנהלת החדשה. מאז שהיא משמשת כמנהלת המרכז הישראלי לנפגעי כתות היא העמיקה חקור בנושא כשהיא מבינה עד כמה חשוב להעלות למודעות את הנושא.

"ישנו צורך בחקיקה מסודרת בנושא שהוא פרוץ לחלוטין". דנית מציינת שמאז דו"ח תעסה- גלעזר שפורסם לפני יותר מעשרים שנה ע"י ועדה בין-משרדית, שבחנה את נושא הכתות בישראל לא חל כל שינוי בנושא. "אנחנו מפעילים שדולה בכנסת, מקיימים הרצאות בבתי ספר לנוער צעיר שנמצא בשכבת גיל בעלת סיכון, אנו מפעילים אתר אינטרנט פעיל עם מידע שימושי, ומקיימים ימי עיון לקהל הרחב".

במשרד הצנוע שלה הממוקם בסמטה צדדית ברמת גן, היא פוגשת כמעט מדי יום אנשים צעירים, משכילים, בעלי הכנסה מעל הממוצע, שמגיעים מעולם ההי-טק, מעולם האמנות ושבדרך שלהם לחיפוש האמת הם נוצלו כלכלית מינית ורגשית" "הגיעה אלי אם שלא ראתה את בנה שנה וחצי. אנשי הכת שבה הוא חבר אסרו עליו ליצור קשר עם משפחתו והם סירבו לומר לה היכן הוא".

 

דנית מתמודדת עם מקרים לא קלים שמצריכים ממנה סוג של חוסן נפשי וצורך שלא להישאב אל הסיפורים. אך קורה לא אחת שבקיעים מופיעים במחסום והיא מזילה דמעות יחד עם הנפגעים ושעל אף חוסר הרקע המקצועי שלה הם מוצאים לנכון לפרוק אצלה את אשר על ליבם. כזה גם היה המקרה של ש' צעירה חברה בכת. "היא סירבה לדבר עם אנשי מקצוע, אבל בסופו של דבר נוצר בינינו אמון, כשהיא חופשת לפניי מסכת שלמה של התעללות מינית שביצע בה הגורו כשהיא כל העת מאמינה שבדרך זאת היא מתקרבת אל האמת המוחלטת". "נוסף על כך" היא מציינת, "ש' העבירה אלפי שקלים לטובת הכת, כשהגורו מחזק אצלה את האמונה שהעולם הזה הוא זמני והדברים הגשמיים רק מפריעים לה להתקדם ברמת הרוחנית ". ואכן בחלק מהקבוצות הרוחניות מניפולציות, שיכרון רוח, וקריאה לקונפורמיות משמשים ככר נוח לניצול ו"שיעבוד רוחני, רגשי וכלכלי", כפי שמציינת דנית. "בקבוצות הרסניות מהסוג הזה" היא מוסיפה "מופעל לחץ חברתי רב כשהכת מפעילה טכניקות של 'מיינד קונטרול', אשר יוצרת אדם סוגסטיבי להשפעה". אז למה בכל זאת אנשים מגיעים ונשאבים לכתות מסוכנות? קרן מציינת שזה קורה בעקבות משברים וצורך בשייכות. "למשל", היא מוסיפה "אנו מזהים את העלייה בהצטרפות לכתות מיד אחרי המשבר שפקד את החברה הישראלית בתום מלחמת יום הכיפורים, כך גם אחרי רצח רבין ומשבים כלכליים". במובן האישי אנשים פונים אל כתות כשעולה בהם שאלת החיפוש, או כשקורה משבר משפחתי, אז מה היא ממליצה לאנשים שמחפשים את האמת הרוחנית שלהם? קודם כל הרבה זהירות ושיקול דעת, או כמו שכבר נאמר במקורותינו "סוף מעשה במחשבה תחילה".

 

[1] חוק העונשין תשל"ז - 1977

סעיף 368 המרת דתו של קטין (א/188א) (תשכ"ה)

(א) העורך טקס המרת דתו של קטין או עושה פעולה אחרת המביאה לידי המרת דתו של קטין... דינו - מאסר ששה חודשים.

(ב) המשדל קטין, בפניה ישירה אליו, להמיר דתו, דינו - מאסר ששה חודשים

 

לאתר המרכז הישראלי לנפגעי כתות, לחצו כאן