המהומה שעורר לא מזמן הספר "צופן דה-וינצ'י", בו קבע דן בראון שהכנסייה מסתירה את דבר היותה של מריה מגדלנה אהובתו של ישו, היא ביטוי נאה ליחס המאוד אמביוולנטי שזוכות לו דתות הגנוזיס בימינו. הכנסייה התפלצה למשמע דברי הכפירה, החוקרים מחו על חוסר הדיוק ההיסטורי, אבל ההמונים בלעו בשקיקה את הסיפור על הסוד הגדול שהנצרות מנסה כבר אלפיים שנה לדכא: הסוד שיש דרך אחרת לגמרי לפרש את חייו ותורתו של ישו, ושהיו לא מעטים שאכן עשו כן. כי הנה, למרות שבמשך אלפיים שנה נרדפו ונטבחו, הושתקו והושכחו, שוב עולה מעל פני השטח המפלצת הגנוסטית מרובת-הראשים.
הגנוזיס היא אחת התופעות המעניינות ביותר בשדה מחקר הדתות. מדובר בערב-רב של קבוצות וכתות דתיות-רוחניות-מיסטיות, שפרחו ושגשגו במאות הראשונות לספירה סביב אזור ארץ ישראל. אחרי שהאימפריה הרומית התנצרה, במאה הרביעית, דאגו הנוצרים להכחיד את הגנוסטים, למרות ששרידים חיים של הז'אנר המיוחד הזה של דתיוּת הגיעו אפילו עד ימי הביניים.
כיום, כאמור, שוב יש להם תומכים ומליצי-יושר, והכתרים שקושרים לראשם הם רבים: יש הרואים בגנוסטים את הנצרות אמיתית, ה"רוחנית", לפני שהכנסייה השתלטה על הכל ועיוותה את המסר האותנטי של ישו; יש הרואים בהם גרסה ליברלית, דמוקרטית ואפילו פמיניסטית של הנצרות; ויש המוצאים בהם את רוח המרד והמהפכנות שאחרי מות הקומוניזם נראה שנעלמה מעולמנו.
פלורליזם, הדוניזם ופרוטו-פמיניזם
כרגיל בדברים האלה, האמת נמצאת במרחק לא קטן מהאמונה העממית. שכן אמנם אמת שהגנוסטים היו ברובם אנשים מאוד מקוריים, אליטיסטים ויצירתיים, שביניהם ניתן גם למצוא עמדות של פלורליזם ופרוטו-פמיניזם, כמו גם הדוניזם וליברטניות. אבל אין להתעלם מזה שהדגש הכללי בטקסטים הגנוסטים הוא פסימיסטי מאוד: רובם ככולם רואים בעולם מקום רע, בחיים האלה קללה, ובישו הם מוצאים בעיקר את כרטיס הטיסה החוצה מכאן.
כי למרות שקבוצות גנוסטיות היו רבות ושונות, ניתן לאפיין את אמונותיהן בכמה קווים כללים: ראשית, דואליזם חריף, כאשר בצד אחד (אלוהים, הרוח, בני האור) נמצא כל הטוב, ובצד השני (העולם, הגוף, בני החושך) נמצא כל הרע; שנית, כדי להגיע אל הטוב ולזנוח את הרע יש צורך בידע סודי (והוא ה"גנוזיס" – ידע ביוונית – שנתן להם את שמם); שלישית, לא כולם מסוגלים להפנים ידע זה, אלא רק עלית מצומצמת של נבחרים, ועל כן אין לגלותו ברבים; ורביעית, על אותם נבחרים, על כן, אותם "בני אור", לפרוש מהעולם ולהתבודד, אם לא ממש להתנזר מהכל.
קל לראות איך פשוט בלתי אפשרי לבנות מהעקרונות הללו דת עולמית. אלה עקרונות של כת, ולא של ארגון חברתי כללי בעל מחויבות לעולם ולכל מה (ומי) שבו. לגנוסטיקה, על כן, גם ללא הדיכוי הכנסייתי, לא היה מעולם סיכוי להפוך לנחלת הכלל – טוב, הרי היא ממילא בפירוש לא רצתה בכך.
אבל אין זה אומר שמדי פעם הם לא עלו על משהו חיובי, הגנוסטים האלה, ובין רעיונותיהם החביבים יותר ניתן למצוא את אותו יחס מועדף שניתן למריה מגדלנה, הלוא היא מרים הזונה מהעיירה מגדל שבגליל, שישו אסף אליו וטיפח.
הבשורה על פי מריה
כאשר כתב דן בראון על מערכת היחסים המיוחדת בין ישו למריה מגדלנה הוא אכן הסתמך על מקורות קדומים. ב- 1945, בין המסמכים הנדירים שנמצאו בספרייה הגנוסטית בנאג' חמאדי, התגלה גם טקסט, כנראה מהמאה השנייה לספירה, העונה לשם "הבשורה על פי מריה", ובו מובאים לפני הקורא יחסיהם המיוחדים של הגואל ושל תלמידתו-חביבתו.
אמנם לא מדובר כאן על זיווג בין השניים, אבל מריה היא בהחלט יקירתו של ישו, ולה, ורק לה, הוא מגלה את סודו, את הידע הגואל שדרוש על מנת לאפשר לנשמה להיחלץ מהעולם ולחזור לאלוהים. מריה מגדלנה, אם כן, מוצגת בטקסט כבחירת השליחים של ישו, והיא אשר מלמדת אותם את תורתו האמיתית.
הטקסט מחולק לשניים: בחלקו הראשון ישו מדבר עם השליחים, ומסביר להם שהחטא אינו עניין אתי או מוסרי בעיקרו, אלא קוסמולוגי: הוא נובע מהעירוב של הרוח בחומר. בסוף, הוא מרגיע, כל דבר יחזור למקורו. אבל איך? הוא לא מגלה, עוזב, ומשאיר את השליחים נבוכים ועצובים. הם פונים למריה, ומבקשים ממנה לספר להם את תורתו הסודית של ישו – את הדרך לגאול את הנשמה מהגוף.
מריה מסבירה שעל הנשמה לעבור דרך ארבע כוחות, שכנראה מקבילים לארבע היסודות של החומר. הנשמה העליונה מצליחה לעבור אותם בעזרת הידע הסודי שיש לה, ומגיעה למנוחה נצחית. היא ממשיכה וחושפת את הסוד, שייחשף מיד גם לעיניכם, אבל אחרי שהיא מלמדת אותם את תורתו "האמיתית" של ישו, עולות בהם שאלות ומחלוקות, כפי שתראו (תרגמתי מתוך התרגום לאנגלית של G. MacRae & R. M. Wilson)
"האם הוא אכן דיבר עם אישה ללא ידיעתנו?"
"פטרוס אמר למריה: 'אחות, אנחנו יודעים שהגואל אהב אותך יותר מכל הנשים. אמרי לנו את מילותיו של הגואל כפי שאת זוכרת אותן – שאת יודעת אותן, אבל אנחנו לא, שכן לא שמענו אותן.' מריה ענתה ואמרה: 'מה שנסתר מכם אגלה לכם', והיא החלה לומר להם מילים אלה: 'אני', היא אמרה, 'אני ראיתי את האדון בהתגלות ואמרתי לו: אדון, ראיתי אותך היום בהתגלות. הוא ענה ואמר לי: ברוכה תהיי, שלא נפחדת מהמראה שלי. שכן היכן שהנפש נמצאת, שם האוצר'.
'[... מריה מסבירה שבמעבר דרך ארבע הכוחות מצפים לנשמה שבעה נסיונות או "צורות"] הצורה הראשונה היא חשיכה, השנייה היא תשוקה, השלישית היא בורות, הרביעית היא ההתרגשות מהמוות, החמישית היא ממלכת הבשר, השישית היא החוכמה הטיפשית של הבשר, השביעית היא החוכמה הזועמת. אלה שבעת כוחות הזעם.
הם שואלים את הנשמה: מאיפה הגעת, משמידת האדם, או להיכן את הולכת, כובשת החלל? הנשמה ענתה ואמרה: מה שכבל אותי הושמד, ועל מה שמקיף אותי התגברתי, והתשוקה שלי הגיעה לקיצה, והבורות מתה. בעולם השתחררתי מהעולם, ובסוג השתחררתי מסוג שמימי, ומהפגם של האבדון שהוא זמני. מכאן ואילך אני אשהה בשארית הזמן, העונה, העידן, בשתיקה'.
כשמריה אמרה זאת, היא השתתקה, שכן עד לנקודה זאת דיבר איתה הגואל. אבל אנדריאס ענה ואמר לאחים: 'אמרו מה שתאמרו על מה שהיא אמרה. אני לפחות לא מאמין שהגואל אמר דברים אלה. שכן לבטח תורה זו מכילה רעיונות משונים ביותר'. פטרוס ענה ודיבר דברים דומים לאלה. הוא שאל אותם על הגואל: 'האם הוא אכן דיבר עם אישה ללא ידיעתנו ובסודיות? האם עלינו כולנו כעת להקשיב לה? האם הוא העדיף אותה על פנינו?'
אז מריה פרצה בבכי ואמרה לפטרוס: 'אחי פטרוס, מה אתה חושב? האם אתה חושב שחשבתי על כך בעצמי, בלבי, או שאני משקרת אודות הגואל?' לוי ענה ואמר לפטרוס: 'פטרוס, תמיד היית חמום-מוח. כעת אני רואה שאתה מתנגד לאישה כמו היריבים. אבל אם הגואל בחר בה, מי אתה שתדחה אותה? הגואל מכיר אותה טוב מאוד. לכן הוא אהב אותה יותר מאשר אותנו. אכן, נתבייש לנו ונלבש את האדם המושלם ונזכה בו בשבילנו כפי שהוא ציווה עלינו, ונבשר את הבשורה, בלי שנטיל כל כלל או חוק מעבר למה שהגואל ציווה. [...] הם החלו ללכת ולבשר ולהטיף".
ניתן ללמוד חוכמה מפי נשים?
מריה מציגה כאן תיאולוגיה מיסטית בה על הנשמה להתגבר על מיני פחדים ותשוקות בדרך אל הגאולה. על הנשמה להיפטר מהאחיזה של הבשר (או האחיזה בבשר), מבורות, מכעס, ומיחס רגשני למוות. אבל כל זה אינו מוצג כתהליך פסיכולוגי שהיא אמורה לעבור (כפי שאנחנו יכולים למצוא למשל בבודהיזם), אלא כהתעלות מטאפיזית של הנשמה דרך עולמות עליונים. מדובר כאן, אם כן, בשילוב של ראייה מיתולוגית עם תפיסה פסיכולוגית של התעלות רוחנית. אכן, האנס יונס, מראשוני וגדולי חוקרי הגנוזיס, תיאר את הגנוזיס כמעבר מהמיתוס למיסטיקה.
וכפי שאנחנו רואים בסוף הטקסט, פטרוס לא מקבל את דברי מריה, ובאופן כללי קשה לו עם כך שאשה היא זו שמלמדת את סודות הבריאה. פטרוס (בעקבות אנדריאס) אינו מוכן לקבל "רעיונות משונים" כאלה, ואולי גם האופי המיסטי מאוד של הדברים מפריע לו. לא בכדי נבחר דווקא פטרוס על ידי הכותבים הגנוסטיקאים של הטקסט לתפקיד התלמיד הסורר: הוא מסמל בטקסט את הכנסייה הנוצרית הסטנדרטית, הממסדית - כפי שהוא אכן מסמל אותה גם עבור הנוצרים: פטרוס היה, ניתן לומר, האפיפיור הראשון.
למרות שבנצרות המוקדמת נשים זכו לא פעם לתפקידים חשובים, עם המיסוד של הדת רגליהן הודרו מכל מוקדי הכוח. מדברי לוי (בטקסט) ניתן ללמוד ש"היריבים", שניתן להניח שהיו כמה מהזרמים הנוצריים האחרים, אכן לא חשבו שניתן ללמוד חוכמה מפי נשים, ואילו חברי הקבוצה הגנוסטית הזאת מציגים גישה הפוכה לחלוטין: לא רק שאשה יכולה ללמד את הגנוזיס, אלא שמסתבר שישו בחר דווקא בה כדי ללמד את תורתו העמוקה ביותר.
