ישו ו-הישראלים
ליאונרד כהן, כמו יהודים ולא יהודים רבים, משלב בשיריו מוטיבים נוצריים, ועוסק גם בישו. גם לו כלאחרים במהלך ההיסטוריה יש גרסה משלו לסיפורו של ישו. רבים ניסו להשתמש בישו לצרכיהם, רבים ניסו לכתוב את סיפורו מחדש בכדי שיתאים לאמונותיהם ודעותיהם, אחרים השתמשו בישו ובסיפורו בכדי לספר סיפורים חדשים.
נראה כי רוב הישראלים (שאינם נוצרים) אינם מכירים את סיפורו של ישו כפי שהוא מוצג בברית החדשה. המידע שאנו מקבלים על ישו הוא משני בדרך כלל ולרוב מתקבל באדישות או אינו מתקבל כלל (יש מי שרואים בהחזקת, שלא לדבר על קריאת, הברית החדשה "עבודה זרה" ממש). לכך תורמת גם העובדה שרבים, שראו עצמם נציגיו עלי אדמות, עסקו ברדיפת יהודים לאורך ההיסטוריה.
במהלך אלפיים השנים האחרונות (או אלפיים ואחת לפי גרסאות אחרות, והמספרים האלו גם נתונים במחלוקת באשר לשנת לידתו של ישו), הפך המטיף היהודי מהגליל לאחת הדמויות המרכזיות בתרבות האנושית בכלל ובתרבות המערבית בפרט. אך מי היה היהודי הזה? האם ראה בעצמו משיח ומיסד דת חדשה? האם ראה בעצמו את בן-האלוהים או האלוהים בכבודו ובעצמו? ואולי היה מטיף יהודי בן לדלת העם, שכמטיפים רבים בתקופתו ניסה לשנות את העולם ובעיקר (ואולי רק) את המצב בעם ישראל? במאמר זה אנסה לענות באופן חלקי על השאלות הללו. בנוסף אתייחס לספר שהיה לרב מכר בארץ בשנים האחרונות – "צופן דה וינצ'י" שהפך למקור מידע מסולף לישראלים רבים על אודות ישו והנצרות.
המקורות
אחת הבעיות המרכזיות כשעוסקים בישו היא העובדה שכמעט אין חומר שנכתב עליו בתקופתו או בסמוך לה. מקורות המידע הקיימים מצטמצמים לבשורות (אוונגליונים- הבשורות הטובות ביוונית) בברית החדשה שנכתבו עשרות שנים לאחר מות ישו, ולאזכור (שיש המפקפקים באמינות חלקים ממנו) בספרו של יוספוס פלביוס "קדמוניות היהודים". ארבעת הבשורות על פי מתי, מרקוס, לוקאס ויוחנן שנמצאות בתחילת הקובץ שנקרא הברית החדשה, עוסקות בתיאור חייו של ישו. שלוש הבשורות הראשונות נקראות הבשורות הסינופטיות כיוון שיש בהן חומר משותף רב ולכן כתבו אותן בשלושה טורים מקבילים (ומכאן סינופסיס-ראיה יחד ביוונית). אני אתייחס בעיקר לבשורות הסינופטיות שנחשבות למהימנות יותר מבחינה היסטורית. במהלך השנים התגלו כתבי יד נוספים שהיו בשימוש בקרב קבוצות נוצריות שונות (ביניהן הבשורות החיצוניות האפוקריפיות), שמספקות מידע מסוים נוסף על ישו ומשפחתו, אם כי יש המפקפקים באמינותן. לוקאס הציג את האופן בו נכתבו הבשורות, בראשית דבריו, כאשר כתב: "רבים שלחו ידם לחבר את סיפור הדברים אשר התקימו בקרבנו, כפי שמסרום לנו אלה אשר מתחלה היו עדי ראיה ומשרתי דבר ה'" (לוקאס 1: 1-2).
הברית החדשה נכתבה כטקסט דתי, ולכן יש מחלוקת באשר לאמיתות התיאורים ההיסטוריים בה. אחת השאלות המרכזיות היא האם ישו אכן היה דמות היסטורית כפי שהוא מתואר בבשורות, או שדמותו היא דמות בדויה שבאה לשרת את מטרות מייסדי הכת הנוצרית בראשית דרכה. קיימות שלוש גישות: חוקרים שאינם רואים כלל בבשורות מסמך היסטורי מהימן כי אם רק מצע של תורת האמונה הנוצרית (ומכאן מפקפקים גם באמיתות הסיפר שמתאר את ישו), חוקרים שמקבלים תיאורים מסוימים בברית החדשה כתיאורים היסטוריים ואלו אשר מקבלים את כל המסופר בבשורות כתיאור היסטורי מהימן. בכדי להכיר את חייו ומשפחתו של ישו אאמץ את גישת הביניים, התפיסה לפיה ניתן לראות את ישו כדמות היסטורית ומכאן שניתן לראות כך גם את משפחתו, תוך התייחסות להבדלי הגרסאות בברית החדשה וגישות מחקריות שונות באשר לחייו ותורתו.
תיאור חייו של ישו בבשורות
בבשורות על פי מרקוס ועל פי יוחנן אין התייחסות לילדותו של ישו (ישוע או יהושע). מתי ולוקאס מתייחסים ללידתו אך הם חלוקים באשר למועדה. ישו, לפי מתי ו-לוקאס, נולד בבית-לחם וגדל בנצרת (שגם באשר למיקומן יש מחלוקת). אמו מרים הייתה מאורסת ל-יוסף הנגר וילדה אותו כ-בתולה לאחר שבורכה על ידי מלאך: "כך היתה הולדת ישוע המשיח: מרים אמו היתה מארסת ליוסף ובטרם התאחדו נמצאה הרה לרוח הקדש" (מתי 1: 18). לפי שתי הבשורות ישו הוא צאצא של בית דוד מצד אביו (מידע שהוא בעייתי לאור התיאור לפיו ישו אינו בנו של יוסף). לפי מתי ברחו ישו והוריו למצריים בשל חששם מגזרות הורדוס, ואחר כך שבו לנצרת. לוקאס מוסיף את הפרט היחיד על ילדותו של ישו, לפיו בהיותו בן 12 עלה עם הוריו לירושלים ושם ישב עם החכמים וניהל עמם דיון. השלב הבה בחייו היה פגישתו עם יוחנן המטביל. יוחנן המטביל מכיר בו כגדול ממנו ומטביל אותו ואז נחה עליו רוח הקודש: "אותה עת נפתחו השמים והוא ראה את רוח אלהים יורדת כיונה ובאה עליו. והנה קול מן השמים אומר: "זה בני אהובי אשר בו חפצתי" (מתי 3: 16-17). אחר כך עומד ישו בנסיון שמעמיד בפניו השטן. יוחנן נעצר, מאוחר יותר, ומוצא להורג.
ישו מתחיל להטיף את תורתו של יוחנן המטביל לחזרה בתשובה, ולהכנה לקראת בוא מלכות שמיים. הוא מטיף בגליל ורוכש לו חסידים מבין פשוטי העם אליהם הוא מכוון את דרשותיו:
"אשרי עניי הרוח, כי להם מלכות השמים. אשרי האבלים, כי הם ינחמו. אשרי הענוים, כי הם יירשו את הארץ. אשרי הרעבים והצמאים לצדק, כי הם ישבעו. אשרי הרחמנים, כי הם ירחמו. אשרי ברי לבב, כי הם יראו את אלהים. אשרי רודפי שלום, כי בני אלהים יקראו. אשרי הנרדפים בגלל הצדק, כי להם מלכות השמים" (מתוך הדרשה על ההר- מתי 5: 3-9).
ישו מקרב אליו את הדחויים בחברה, העבריינים, המוכסים והזונות ואינו שולל את היכולת שלהם לחזור בתשובה. דרשותיו מורכבות ממשלים על פיהם הוא מנסה ללמד את תורתו. בנוסף הוא עוסק במעשי ניסים, הוא מחיה מתים, הופך יין למים, הולך על המים ועושה דברים מופלאים נוספים. עם הזמן מתפתחת תורתו של ישו, הוא מפחית מארכן של המצוות המעשיות, מדגיש את חשיבות המצוות שבין אדם לחברו ואת חשיבות המשפט, האמונה, החסד, האהבה והצניעות. במהלך הזמן מתקבצת סביבו גם קבוצה של שנים-עשר תלמידים, בהם הוא רואה את שליחיו להפצת דבריו.
אליהם מתלוות כמה נשים שנרפאו מרוחות רעות וביניהן "מרים הנקראת מגדלית, אשר שבעה שדים יצאו ממנה" (לוקאס 8: 2). הטפותיו ומעשיו של ישו מעוררים כלפיו כעס, לפי הברית החדשה, בקרב המנהיגות הדתית והחילונית. וישו מגיב בביקורת כלפיהן:
"הנה אתם הפרושים מטהרים את הכוס ואת הקערה מבחוץ, אלא שתוככם מלא גזל ורשע. כסילים! היוצר את החוץ האם לא יצר גם את הפנים? ואתם, תנו לצדקה את מה שבפנים ואז הכל טהור לכם. אוי לכם הפרושים, כי נותנים אתם מעשר ממנתה ופיגם ומכל ירק, ומזניחים את המשפט ואת אהבת אלהים. את אלה היה צריך לעשות ואף את האחרים לא להזניח. אוי לכם הפרושים, כי אוהבים אתם את מושב הכבוד בבתי הכנסת וברכות שלום בשוקים. אוי לכם, כי דומים אתם לקברים שאינם נכרים ובני אדם מתהלכים עליהם מבלי לדעת זאת" (לוקאס 11: 39-44).
למרות דברים אלו מזהירים כמה פרושים את ישו כי הורדוס רוצה להורגו. ישו מודיע כי יעלה לירושלים "כי לא יתכן שיספה נביא מחוץ לירושלים" (לוקאס 13: 31-33). וחוזה את האופן בו ימות:
"הנה אנחנו עולים לירושלים ובן-האדם ימסר לראשי הכהנים ולסופרים. הם יחרצו את דינו למות וימסרו אותו לגוים. הללו יהתלו בו ויירקו בו, ילקו אותו ויהרגוהו, ואחרי שלושה ימים יקום" (מרקוס 10: 33-34).
ישו ותלמידיו מגיעים כמה ימים לפני חג הפסח ל-הר הזיתים. בדרכו לעיר הוא חוזה את חורבנה, וכשהוא נכנס אליה רכוב על חמור הוא מתקבל בתרועות שימחה וקריאות "הושע-נא! ברוך הבא בשם ה'! תברך מלכות דוד אבינו הבאה עלינו הושע-נא במרומים!" (מרקוס 11: 9-10). ישו ותלמידיו פונים לבית המקדש ומסלקים ממנו באלימות את הרוכלים, החלפנים ומוכרי היונים. לאחר מכן הוא מתחיל להטיף לעם בעזרה ולהתווכח עם הכהנים והזקנים ששאלו אותו מדוע הוא מתנהג כך. בתגובה למעשיו של ישו התכנסו הכהנים בביתו של הכהן הגדול קיפא, בכדי לתכנן את תפיסתו והמתתו.
בינתיים השתתפו ישו ותלמידיו בארוחת ערב ("הסעודה האחרונה"). יש מחלוקת בבשורות באשר למועד הארוחה, על פי הבשורות הסינופטיות נערכה הארוחה בט"ו בניסן ולפי הבשורה על פי יוחנן נערכה הארוחה בי"ד בניסן. בשעת הסעודה הודיע ישו לתלמידים כי אחד מהם יבגוד בו ויסגיר אותו, אחר כך "לקח ישוע לחם, ברך ובצע ונתן לתלמידים באמרו: "קחו ואכלו, זה גופי." לקח את הכוס, ברך ונתן להם באמרו:
"שתו ממנה כלכם, כי זה דמי, דם הברית הנשפך בעד רבים לסליחת חטאים ואני אומר לכם, מעתה לא אשתה מפרי הגפן הזה עד אותו היום אשר אשתהו חדש עמכם במלכות אבי" (מתי 26: 26-29).
יש לציין שגם באשר לנוסח טקסט זה יש הבדלים בין הבשורות. לאחר הארוחה פנו ישו ותלמידיו לגת-שמנים. בגת שמנים הוא הלך להתפלל לבדו ובקש רחמים מהאל. אך בהמשך נראה כי השלים עם מותו הקרב. במהלך התפילה הגיע יהודה איש-קריות אחד מתלמידיו, שהסגיר אותו תמורת שלושים שקלי כסף. יהודה לווה על ידי המון רב וחמוש. הוא ניגש אל ישו ונישק אותו וכך סימן מיהו. למרות נסיון של התלמידים להגן עליו, ישו נלכד והובל לבית הכהן הגדול, שם התכנסה הסנהדרין. הוצגו לפניו עדויות שקר באשר לאמירותיו. ישו לא השיב, אלא כאשר נשאל האם הוא המשיח. תשובתו לפי מתי הייתה :"אתה אמרת, אך אומר אני לכם, מעתה תראו את בן-האדם יושב לימין הגבורה ובא עם ענני השמים." (מתי 26: 64). לפי מרקוס "אני הוא..." (מרקוס 14: 62) ולפי לוקאס "אם אגיד לכם לא תאמינו..." (לוקאס 22: 67). בעקבות זאת ראו אותו כמחרף ומגדף ולפי מתי ומרקוס נגזר דינו למיתה. יש לציין כי חיים כהן בספרו "משפטו ומותו של ישו הנוצרי" טוען כי תיאור המשפט אינו תואם לידוע על האופן בו דנה הסנהדרין ומטיל ספק בעצם כינוסה. כהן טוען כי סביר יותר להניח שדווקא היה נסיון מצד ההנהגה היהודית להציל את ישו. (למאמר בנושא - לחצו כאן)
למחרת בבוקר הועבר ישו לנציב הרומי פונטיוס פילטוס בכדי שישפוט אותו באשמת מרידה במלכות. פילטוס חקר את ישו אך לא מצא ממש בהאשמות, הוא ניסה להעביר את הטיפול בישו להורדוס אנטיפס (שליט הגליל ממנו בא ישו) , אך זה החזיר לו את הטיפול. פילטוס לבסוף ניסה לשחרר את ישו כמחווה לחג הפסח אך ההמון לא רצה בכך. פילטוס ניקה עצמו מאשמת מותו של ישו: "כשראה פילטוס כי אינו מועיל דבר ומה גם שמתרגשת מהומה, לקח מים ורחץ את ידיו לפני ההמון באמרו: "נקי אנכי מדמו של זה. זהו ענינכם!" (מתי 27: 24). בתגובה קרא המון היהודים: "דמו עלינו ועל בנינו." (שם). ישו נידון למלקות ולצליבה. החיילים הרומים עינו אותו, שמו על ראשו עטרת קוצים והכריחו אותו לשאת את הצלב.
הוא ניצלב בגבעה הקרויה גולגולתא, ליד שני פושעים. העוברים והשבים לעגו לו, וייסוריו על הצלב נמשכו כשש שעות. לפני שמת צעק "אלי אלי למה שבקתני" (מתי 27: 46; מרקוס 15: 34) או "אבי בידך אפקיד רוחי" (לוקס 23: 46). בעת מותו עמדו ליד הצלב מרים המגדלית ונשים נוספות שליוו אותו. ישו נקבר על ידי אחד מחסידיו, יוסף איש רמתיים ושלושה ימים לאחר קבורתו נמצא קברו פתוח וריק. מרים המגדלית ומרים האחרת שגילו זאת, ראו מלאך שאמר להן כי ישו קם לתחייה. לאחר מכן הן פגשו אותו שוב וכך גם התלמידים האחרים (וגם במקרה זה הגרסאות שונות).
מהי מלכות השמיים ?
מה משמעות המושג "מלכות השמיים", שיש להתכונן לבואה לפי ישו?
לפי גישה אחת זו קריאה להכרה בייחודו של האל, עיקר אמונה ראשי ביהדות. קריאה זו נבעה מהתנגדותו לתמיכה שנתנו השלטונות (יורשי הורדוס) לאוכלוסיה הפגאנית בארץ. התנגדות שהייתה שכיחה בקרב הציבור היהודי בארץ בתקופתו ולוותה בעוינות רבה בין היהודים לפגאנים. לפי גישה אחרת מדובר בקריאה להתכונן לאחרית הימים, בה סוף העולם יהא כראשיתו, היינו שיבה לגן העדן, כך מבחינת טבע הבריאה וכך מבחינה היסטורית, ישועת עם ישראל בארצו. מלכות השמיים היא תוצאה של הבחנה בין העולם הגשמי הפיזי לבין העולם הרוחני של האל, שמתקיים במקביל לעולם הגשמי. בואה של מלכות השמיים תלוי בהרס העולם הגשמי, בחיסול הרוע והגשמיות על ידי חזרה בתשובה שתקרב את בוא מלכות השמיים. לפי גישה נוספת מלכות השמים היא תחום מיוחד, תחום רוחני בעולם הגשמי אליו יכולים להשתייך רק הצדיקים. מלכות השמיים אם כן כבר הגיעה, לפי גישה זו, עם התחלת פעילותו של יוחנן המטביל או עם תחילת מעשי הנסים שחולל ישו. לפי גישה אחרת ישו כיוון את דבריו נגד האימפריה הרומית (שהניגוד לה היא מלכות השמיים), אך דברים מפורשים בסגנון זה נמחקו והוצנעו כיוון שעורכי הבשורות חששו מהשלטונות ולא רצו לעורר את התנגדותם. ניכר כי המושג שלהתכונן אליו הטיף ישו אינו ברור, וכמספר החוקרים והאמונות כך מספר הפרשנויות למשמעותו.
על המשיח, האב והבן
ישו ניקרא כריסטוס לפי הדת הנוצרית, זאת אומרת משיח, אך האם ראה עצמו ישו כמשיח? היהדות בתקופת ישו הכילה בתוכה בעלי דעות שונות על מהותה. הקבוצות העיקריות: הפרושים, הצדוקים והאיסיים ראו את היהדות באור שונה. בתקופה התגבשו קבוצות שהאמינו בדיני טוהרה מחמירים, אימוץ הולך וגובר של רעיון החיים לאחר המוות, המשיחיות וכן אימוץ של פילוסופיות יווניות. מושג המשיח התגבש כמושג של מושיע שישנה סדרי עולם (פוליטיים או רוחניים), אך לא היה ברור מי הוא אמור להיות וכיצד הוא אמור לפעול. נראה כי האמונה ברעיון המשיח הייתה נתונה במחלוקת ונשללה על ידי רבים.
באשר לישו הרי שמסופר בברית החדשה כי שמעון (פטרוס) זיהה את ישו כמשיח. לפי מתי ישו אישר שהוא אכן המשיח. הוא מזהיר אחר כך את התלמידים מלזהותו כמשיח. פרט להתייחסות זו ההתייחסות הישירה שלו לנושא מופיעה במשפטו. למרות זאת כוונתו של ישו בביטוי משיח אינה ברורה. יש לציין כי יש הטוענים כי מדובר בטקסטים שהוסיפו כותבי הבשורות בכדי לחזק את תפישת ישו כמשיח. ישו מתייחס לעצמו כבן האדם (בר אנוש) פעמים רבות, אך גם באשר לבן האדם לא ברור האם הוא מתכוון לעצמו כאשר הוא מנבא:
"כאשר יבוא בן-האדם בכבודו וכל המלאכים אתו, ישב על כסא כבודו ויאספו לפניו כל הגויים. אז יפרידם זה מזה כרועה המפריד את הכבשים מן העזים ויציב את הכבשים לימינו ואת העזים לשמאלו. יאמר המלך אל הנצבים לימינו, 'בואו ברוכי אבי ורשו את המלכות המוכנה לכם מאז הוסד תבל..." (מתי 25: 31-34).
גם באשר להיותו של ישו בן-האלוהים יש מחלוקת. ישו משתמש בביטוי אבי או אבינו פעמים רבות. התפילה המרכזית בנצרות שחיבר ישו- תפילת האדון ("אבינו שבשמיים"), פונה לאל כלאב:
'אבינו שבשמים, יתקדש שמך, תבוא מלכותך, יעשה רצונך כבשמים כן בארץ. את לחם חקנו תן לנו היום, וסלח לנו על חטאינו כפי שסולחים גם אנחנו לחוטאים לנו. ואל תביאנו לידי נסיון, כי אם חלצנו מן הרע." (מתי 6: 9-13).
אך האם ניתן לראות בכך הכרה של ישו בהיותו בן האלוהים? נראה שהתשובה לכך היא שלילית, שכן ההתיחסות לאלהים בקרב יהודים כאב הייתה נהוגה בימיו של ישו וגם כיום. למרות זאת ברור מהברית החדשה כי הכותבים מתייחסים לישו כבן האלוהים (ודי בסיפור לידתו בכדי להראות זאת). תפיסת השילוש לפיה האב והבן עשויים מאותה מהות היא מאוחרת. בנצרות הקדומה היו מחלוקות באשר למהותו של ישו, האם היה אנושי או אלוהי ומה היו המרכיבים האלוהיים או האנושיים שלו.
ישו היהודי
עד כה ניתן לראות כי פרטים רבים באשר לחייו ותורתו של ישו אינם ברורים. שאלה נוספת שיש לשאול היא האם רצה ישו בהיווצרות דת חדשה? או במילים אחרות, מה היו יחסיו של ישו עם יהדותו ועם היהודים בתקופתו?
גם בנושא זה הדעות כמובן חלוקות ומושפעות מאמונותיהן ודעותיהן של החוקרים. יש הטוענים (בעיקר חוקרים נוצרים) כי אכן זו הייתה מטרתו של ישו, ואילו אחרים רואים בו מטיף יהודי שקשור באופן ברור לדת היהודית על גווניה השונים בתקופתו. אך מה מספרת הברית החדשה?
ישו עושה מספר מעשים שאינם מקובלים, וכאלו שנראים כאילו הוא אינו רואה חובה לקיים את המצוות. הוא אינו מיטהר לאחר מגע עם מצורעים. הוא לא מרגיש מחויב לשלם את מס מחצית השקל. כשהוא נשאל מדוע קוטפים תלמידיו שיבולים בשבת הוא עונה כי: "השבת נעשתה למען האדם ולא האדם למען השבת. לכן בן-האדם אדון גם לשבת" (מרקוס 2: 27-28). ומצד שני הוא אומר:
"אל תחשבו שבאתי לבטל את התורה או את הנביאים; לא באתי לבטל כי אם לקים. אמן. אומר אני לכם, עד אשר יעברו השמים והארץ אף יוד אחת או תג אחד לא יעברו מן התורה בטרם יתקים הכל. לכן כל המפר אחת מן המצוות הקטנות האלה ומלמד כך את הבריות, קטון יקרא במלכות השמים. אבל כל העושה ומלמד, הוא גדול יקרא במלכות השמים" (מתי 5: 17-19).
ישו מבקר את ההנהגה הרוחנית ודרישותיה המעשיות, אך אינו מבקר את הרעיונות הדתיים המקוריים:
"הסופרים והפרושים יושבים על כסא משה. לכן כל אשר יאמרו לכם עשו ושמרו, אך כמעשיהם אל תעשו, כי אומרים הם ואינם עושים. הם קושרים משאות כבדים ומעמיסים אותם על שכמי האנשים, אך אינם רוצים להניע אותם אף באצבעם..." (מתי 23: 2-4).
הנה כי כן, נראה כי ישו מעיד על כך שלא בא ליצור דת חדשה, אלא לשפר את הקיים.
צופן דה-וינצ'י
ההיסטוריה שנכתבה על תולדותיו של ישו, אינה אוביקטיבית. תולדותיו של ישו נכתבו כחלק מהכתיבה ההיסטורית היהודית-נוצרית הנהוגה בזמנו ולאחריו. זו היסטוריה שיש לה מטרה והיא אינה מתיימרת להיות אוביקטיבית. ל-"היסטוריה הקדושה" הזאת הייתה מטרה לחנך ולהעביר ערכי מוסר לאוכלוסיית המאמינים, תוך שימוש בחומר היסטורי. מאז כתיבת הבשורות ועד ימינו, בהם נכתבים שיריו של כהן או ספרו המצויין של סרמאגו "הבשורה על פי ישו", השימוש שנעשה בדמותו של ישו ובסיפורו הוא שימוש שבא להשלים את הפרטים החסרים בברית החדשה, ושאין יכולת להשלימם אלא על ידי שימוש בדמיון.
והנה הגיע דן בראון וציין בספרו שהדברים המסופרים בו הן עובדות. הסיפור שמסופר ב-"צופן דה וינצ'י" מבוסס על המסופר בברית החדשה וממשיך אותו לכאורה. אלא שכפי שניתן לראות עצם העיסוק בשאלת ישו ההיסטורי, ובתורתו נתון במחלוקות רבות. האם ניתן אם כן, לבסס סיפור על "עובדות" כאשר הדבר הברור ביותר באשר למקורו הבסיסי הוא היותו לא ברור? רבות נכתב על כך שצופן דה-וינצ'י מבוסס על בדיות היסטוריות ועל ארועים שלא התרחשו, אך לא נשאלה השאלה באשר למקור- "הברית החדשה", שכן לפי המבקרים נראה כי המסופר בה אינו נתון במחלוקת מבחינה היסטורית. כפי שניתן לראות המסופר בברית החדשה באשר ל-ישו ובאשר לסובבים אותו, נתון במחלוקת אפילו בין כותבי הבשורות לבין עצמם.
צופן דה וינצ'י מתיימר להציג עובדות, מלבד העובדה שגם כספר מתח הוא כתוב לטעמי באופן גרוע, הוא ספר שההטיות בו ברורות. לשתי ההטיות הברורות שבו יש שורשים היסטוריים בני שנים רבות. בספר ניכרת עוינות לכנסיה הקתולית. זו עוינות ששורשיה נעוצים בעיקר ברפורמציה הפרוטסטנטית וששיאה בתפישת הכנסיה הקתולית כאנטי-כרייסט (או כשטן אם תרצו). מגמה זו ניכרת אצל דן בראון בכל תיאורי מעשי הכנסיה הקתולית ושליחיה (בעיקר ארגון האופוס דאי) כיום ובמהלך ההיסטוריה.
הטיה נוספת שמקורה בתפישת הכנסיה למן המאות הראשונות אחרי הספירה, היא מגמת ההפרדה בין נוצרים ליהודים, שהרי ישו וכל הסובבים אותו היו יהודים. מגמה זו ניכרת במכתביו של פאולוס (שאול) שנחשבים לכתבים הנוצריים העתיקים ביותר, וניכרת מאוד בבשורה על פי יוחנן. המשך למגמה זו בא לידי ביטוי בצופן דה-וינצ'י, לפיו צאצאיו של ישו אינם יהודים, שהרי הכיצד יתכן שצאצאיו של מיסד הנצרות יהיו יהודים? בכדי לאפשר זאת ממציא בראון עלילה מורכבת מאוד. לפי גירסת הספר מרים המגדלית הייתה בת זוגו של ישו ונולדה להם ילדה. לאחר מכן ברחה מרים עם בתה והגיעה לצרפת. השתיים לפי הסיפור התחבאו אצל הקהילה היהודית. בהמשך, צאצא של ישו התחתן באופן מפתיע עם בת למשפחת המלוכה הצרפתית והם יסדו את השושלת המרובינגית. הספר לא מפרט מדוע ובאיזה שלב התנצרו צאצאי ישו.
אלא שכפי שניתן לראות, ישו והסובבים אותו כנראה לא ראו עצמם כלא יהודים, אלא להיפך, כמי שמנסים לשפר את היהדות. אמנם ניתן לראות בברית החדשה מגמה של תחילת ההפרדה בין הנוצרים ליהדות, אלא שהפרדה זאת היא מאוחרת מימי חייו של ישו ומימי חייה של מרים המגדלית, שממלאת תפקיד מאוד משני בברית החדשה.
מגמה זאת כה מושרשת בתרבות המערבית עד שהיא הופכת ל-"עובדה" הגיונית וברורה בצופן דה-וינצ'י, באשר לשארי בשרו של ישו. על שארי בשרו להיות בני מלוכה נוצרים, לפי ההגיון של צופן דה-וינצ'י. אך האם יש צורך בסיפורי קונספירציה מפוברקים בכדי לבחון את שאלת קרובי משפחתו של ישו?
הקרובים של ישו: האם היה ישו בן יחיד?
מי אם כן היו קרובי משפחתו של ישו? שאלה שמטרידה מאוד את דן בראון בספר צופן דה-וינצ'י. כמו קודם נראה כי רצוי לנסות לברר את הנושא עם חומרים היסטוריים קיימים, שקרובים לתקופת חייו של ישו. ראשית יש לעסוק בתיאורי לידתו של ישו כיוון שבתיאורים אלו מתחיל העיסוק במשפחתו. ישו נולד לפי לוקאס ומתי לבתולה מרים שהייתה מאורסת לנגר הנצרתי יוסף (לפי יוחנן ישו כלל לא נולד אלא נוצר בראשית הימים). בשתי הבשורות יש תיאור של אילן היוחסין של ישו מצד אביו שהופך אותו לצאצא של דוד המלך, כראוי למשיח בן-דוד לפי התפישה הנוצרית. אלא שגם בתיאור זה יש הבדלי גירסאות, לפי מתי מפרידים בין ישו לדוד 28 דורות ולפי לוקאס 41 דורות. פרט לכך הרי שכפי שציינתי יוסף אינו אביו של ישו לפי הבשורות, ומכאן שנראה כי ישו אינו צאצא של בית דוד.
יש לציין שכנראה בכדי לפתור בעיה זאת, בכתבים מאוחרים יותר של אבות הכנסיה תוארה מרים אם-ישו כקרובת משפחתו של יוסף, וגם כצאצאית של בית דוד. פרט בעייתי נוסף הוא שם סבו של ישו, לפי מתי שם אביו של יוסף היה יעקב ולפי לוקאס היה שמו עלי. איזביוס (ראו להלן) פתר בעיה זאת על ידי כך שטען כי עלי ויעקב היו אחים, עלי היה נשוי לאמו של יוסף אך מת ללא ילדים. אחר כך נישאה אמו של יוסף ליעקב (אחי בעלה המת) אך בנם יוסף נחשב לבנו של עלי.
יש הסכמה בבשורות ששם אימו של ישו היה מרים, באשר להוריה הרי שלפי הבשורות החיצוניות שמם היה יהויכין וחנה מנצרת.
שאלה נוספת שעולה היא שאלת אחיו ואחיותיו של ישו, האם היה ישו בן יחיד?
ישו לא היה בן יחיד והיו לו מספר אחים ואחיות. הדברים מצוינים במפורש בברית החדשה. לאחר שישו עושה מספר מעשי ניסים, ונראה כמזלזל במצוות, הוא מעורר עליו את כעסם של הפרושים, המוני אנשים באים לבקש את עזרתו כיוון ששמו נודע כמרפא על ידי ניסים, ואז: "שמעו זאת קרוביו ויצאו לתפס אותו, כי אמרו: "יצא מדעתו!" (מרקוס 3: 21). ובהמשך: "אמו ואחיו באו. הם עמדו בחוץ ושלחו לקרא לו. אותה שעה ישבו סביבו המון עם והם אמרו לו: "הנה אמך ואחיך ואחיותיך בחוץ. הם מבקשים אותך" (שם: 31-32). ואם הדברים לא ברורים דיים הרי שהכתוב מוסיף את הבחנתו של ישו בין בני משפחתו האמיתיים, לבין תלמידיו שבהם הוא רואה את בני משפחתו החדשים: "ענה ואמר להם: "מי הם אמי ואחי?" הוא הביט כה וכה אל היושבים סביבו במעגל ואמר: "הנה אמי ואחי! כל העושה את רצון אלהים הוא אחי ואחותי ואמי" (שם: 33-35 ובגרסאות דומות בבשורות הסינופטיות האחרות). הבחנה דומה נעשית במעשי השליחים שם מסופר מה עשו "אנשיו של ישו" לאחר הצליבה: "אחרי כן שבו לירושלים מהר הזיתים, הקרוב לירושלים כדרך תחום שבת. באו כיפא ויוחנן ויעקב (תלמידיו, א. ל"ז)... ועלו אל העליה - המקום שנהגו לשהות בו. כל אלה התמידו בלב אחד בתפלה, הם והנשים ומרים אם ישוע ואחיו (בני משפחתו, א. ל"ז)" (מעשי השליחים 1: 13-14).
בהמשך מספקת הברית החדשה פרטים נוספים על אחיו ואחיותיו של ישו. לאחר שישו הטיף בבית הכנסת בנצרת נאמר על פי מרקוס: "הלא זה הנגר בן מרים ואחי יעקב ויוסי ויהודה ושמעון, והרי אחיותיו פה אתנו!" הוא היה להם למכשול" (מרקוס 3:6 וגם מתי 55:13). יעקב (ג'ימס) אחי ישו מוזכר גם בבשורות האחרות, בבשורות החיצוניות וגם אצל יוסיפוס, ואצל איזביוס. כמו כן מציין פאולוס באיגרת אל הגלטיים כי "שליח אחר לא ראיתי, אלא את יעקב אחי אדוננו" (אל הגלטיים 1: 19). מקור נוסף על חיי בני משפחתו של ישו הוא "ההיסטוריה של הכנסיה" (Historia Ecclesiastica) שכתב איזביוס (Eusebius) בישוף קיסריה. איזביוס (מאה 3-4) השתתף בועידת ניקאה וכתב בין היתר על ההיסטוריה של הכנסיה. הוא טען כי הוא משתמש בחומרים שכתב הגסיפיוס (Hegesippus) יהודי שהתנצר וכתב את תולדות הכנסיה במאה השניה. לפי איזביוס שממשיך לספר את ההיסטוריה של הכנסיה, בני משפחתו של ישו (אנשי האדון Desposyni) המשיכו לעמוד בראש קהילת ירושלים עד למאה השניה. כמו כן סיפר כי יעקב (אחי-ישו) היה ראש הקהילה היהודית-נוצרית בירושלים לאחר צליבת ישו. יעקב הוצא להורג על ידי השלטונות הרומים. יורשו של יעקב היה בן דודו של ישו שמעון בן קליופס (קליופס מוזכר בברית החדשה כמי שפגש את ישו בדרך לעמאוס, ולפי איזביוס היה אחיו של יוסף אבי ישו). ראשי כנסית ירושלים הראשונים מוגדרים כיהודים-נוצרים כיוון שההפרדה בין נוצרים ליהודים עדיין לא הייתה כה חדה. איזביוס ממשיך ומספר על צאצאי יהודה אחי ישו עד לסוף המאה הראשונה. המידע האחרון שמתקבל על בן משפחה של ישו הוא הציון כי ראש כנסיית ירושלים באמצע המאה השניה יהודה קיריאקוס (Judah Kyriakos) שהוא צאצא של יהודה אחי-ישו. מידע זה נמסר על ידי אפיפניוס מסלאמיס שחי במאה הרביעית.
הרעיון שלישו היו אחים ואחיות הוא רעיון בעייתי, כיוון שהוא מעמיד בספק את סיפור לידת הבתולין ומערפל את רעיון יחודיותו של ישו. בכדי להתגבר על בעיתיות זו סופרו בבשורות החיצוניות גירסאות אחרות על משפחתו של ישו. לפי גירסאות אלו יוסף היה נשוי לפני נישואיו למרים, ואחיי ישו הם למעשה בניה של רעייתו הראשונה.
חלק מאבות הכנסיה (והכנסיה הקתולית עד ימינו אלה) החזיקו בדעה כי מדובר בבני דודיו של ישו. ההסבר לגירסת בני הדודים הוא מסובך, על פי יוחנן לאחות אמו של ישו קראו גם מרים (ובמקרה זה עולה השאלה מדוע שתי אחיות נקראו באותו שם?, יוחנן 19: 25). אותה מרים מוזכרת כרעיתו של קליאופס אחי יוסף אצל איזביוס (מכאן שהיא גיסתה של מרים אם-ישו ולא אחותה). בין שנים-עשר תלמידיו מונה ישו את יעקב בן זבדי ואת יעקב בן חלפי (מתי 10: 3). ובמקום אחר מוזכרת מרים כאמם של יעקב ויוסף, זאת אומרת מרים אחרת שאינה אמו. גירסה זו מזהה את מרים עם אשתו של קליאופס וטוענת כי יעקב (אחי-ישו) הוא בנם, וכנראה גם שאר הנזכרים כאחיו, ומכאן שאינם אחיו.
הסברים מפותלים אלו נראים מאוד בעייתיים לאור פשט הכתוב, ממנו ברור כי לישו היו אחים ואחיות. ובאשר למרים המגדלית, הרי שפרט למסופר עליה בבשורות, היא מוזכרת כבת לויתו האהובה של ישו וכמי שישו נשק לה על פיה, לפי הבשורה החיצונית על פי פיליפוס. מידע על ילדים משותפים לא נמצא עד היום.
סיכום: לא בן יחיד ואף לא אב לילדים
לפני כאלפיים שנה נולד בגליל ילד להוריו היהודים. אביו היה נגר וגם הוא עסק זמן מה במלאכת הנגרות. בשלב מסוים בחייו לאחר שפגש מטיף יהודי אחר, יצא בן-הנגר והתחיל להטיף. ככל שחלף הזמן התקבצו סביב המטיף, שכל רצונו היה לשפר את התנהגות בני עמו ולחזק את אמונתם, מספר תלמידים. אלו הדברים שאנחנו יודעים על ישו, אנו גם מכירים את סיפור מותו הנורא ולמדים מעט על בני משפחתו.
מאז אותו היום בו ניצלב ישו, ההיסטוריה האנושית קשורה בו ובסיפור חייו. בדברים שכתבתי לעיל ניסיתי לספר את סיפורו ולהציג בקצרה את המחלוקות הקשורות בסיפור זה ובדברים שהטיף או שרצה שיתקיימו. אלו נתונים במחלוקת מאז אותו היום. הניסיונות למצוא את קרוביו של ישו כמו גם את הפריטים הקשורים לברית החדשה הם תוצאה של מסורות אירופיות שהתפתחו מאוד בימי הביניים, מאות שנים אחרי יום הצליבה. האם היו לישו קרובים? ככל הנראה שכן. היו לו אחים ואחיות וקרובים אחרים, ישו לא היה בן יחיד הוא פעל וחי כיהודי בן תקופתו.
כאלף שמונה מאות שנים מפרידות בינינו החיים כיום לבין המידע האחרון על בני משפחתו של ישו. אלו, כמו קרובם המפורסם, נחשבים לנוצרים-יהודים. ומה באשר לקרוביו האחרים (אחיותיו, דודיו ובני דודיו)? הרי שאלו היו יהודים כשרים ובודאי שלא החשיבו עצמם למאמיניה של דת אחרת. סיפורו של ישו ומשפחתו הם סיפורים שחסרים פרטים רבים, אך אין מחלוקת על עובדה אחת פשוטה, מדובר ביהודים.
לסיום יש לציין כי מבין הגרסאות, האגדות ותאוריות הקונספירציה הצעה אחת לא עלתה עד היום: חפשו את קרוביו של בן-הנגר היהודי מנצרת בקרב בני עמו היהודים, צאצאי האנשים שישבו בארץ ישראל בשנים בהן חי. זוהי תוצאת ההפרדה רבת השנים שעשתה הכנסיה בין ישו למקורותיו, הן המשפחתיים והן האמונתיים. צופן דה וינצ'י ממשיך לנקוט בדרך זו ועל כן מראשיתו עוסק בבדיות ולא ב-"עובדות". הצורך בצאצאים נוצרים לישו גורם למספרי הבדיות להמציא צאצאים כאלו והוא ניכר היטב בצופן דה-וינצ'י. האם ניתן למצוא את קרוביו של ישו כיום? כיוון שאין שריד לו או לקרוביו הרי שלא ניתן ולא יהיה ניתן לבצע בדיקה למציאתם, ובנוסף התהפוכות ההיסטוריות והזמן הרב שעבר גורמים לחיפוש כזה להיות בלתי מציאותי. לו היה חיפוש כזה מציאותי, ניתן רק להניח שיש סיכוי שהם היו נמצאים בקרב צאצאי קרוביו היהודים.
מקורות:
ארון מ. תשנ"ג. ישו והנצרות –תרתי דסתרי: סיפור עלילותיה ומסע הרפתקאותיה של מיסטריה מן העידן הבתר פגני, ירושלים: מאגנס.
באומגרטן א. 2001. הכיתתיות בימי הבית השני, ת"א: משהב"ט.
כהן ח. ה. 1968. משפטו ומותו של ישו הנוצרי, ת"א: דביר.
פלוסר ד. 1980. המקורות היהודיים של הנצרות, ת"א: משהב"ט.
שנאן א. (עורך) .1999 יהודים מספרים על ישו, ת"א: ידיעות-אחרונות.
Borg M. J. 1984. Conflict, Holiness & Politics in the Teachings of Jesus, Lewiston NY: The E. Mellen P.
Clarke G. W. 1996. “The Origins and spread of Christianity,” In A. K. Brown et al. (eds.) , The Cambridge Ancient History, 2nd ed., Cambridge: Cambridge U. P. , Vol. 10, Chap. 17.
Goodman M. 1996. “Judea,” In A. K. Brown et al. (eds.) , The Cambridge Ancient History, 2nd ed., Cambridge: Cambridge U. P. , Vol. 10, Chap. 14d.
Mendels D. 1998. “Identity, Religion and Historiography: Studies in Hellenistic History,” Seffield: Sheffield A. P.
אודות המחבר:
אוהד נולד ב-1974. גדל בעיירת פיתוח בצפון, וכיום (לאחר שמונה שנים ירושלמיות) מתגורר באזור המרכז. דור עשירי (ואולי יותר) בארץ, מצד אביו.
בעל תואר ראשון ושני ביחסים בין-לאומיים, וכיום סטודנט למשפטים.
בשעות הפנאי עוסק במחקר גניאלוגי (חקר תולדות המשפחה) של משפחתו, ומשתדל לעזור גם למתעניינים אחרים בנושא.
כמו כן מתעניין ב"כל דבר יהודי", וכן בהיסטוריה, פילוסופיה ופילולוגיה.
