בדרשתו אל הקהל באנטיוכיה אמר פאולוס, המיסיונר הגדול ביותר של הנצרות: "והיה ומצאתם את גופתו של ישוע- ונסתם הגולל על כל טענותיי". באמרה זו בטא פאולוס בחריפות את אמונתם של המשיחיים כולם שכל הכתוב בברית החדשה הוא אמת היסטורית ושהאמונה המשיחית היא אמת מוחלטת. המיסיון מבוסס מאז ועד היום על אותה טענה הקוראת כביכול לבני עם ישראל "לערוך השוואה בין התנ"ך לברית החדשה ו"להיווכח" כי כל הנבואות על המשיח הכתובות בתנ"ך מתקיימות בישוע" כדבריו של דויד רוזן מייסד ארגון "יהודים למען ישוע". ואכן, מי שקורא בברית החדשה ימצא הקבלות מפליאות לתנ"ך ואולי אף ישתכנע שאכן המשיחיים צודקים. השורות הבאות ישתדלו לגלות את האמת ההיסטורית- שהברית החדשה אינה מהימנה מבחינה היסטורית ושהמסופר בה הוא גיבוב של אמת ובדיה במקרה הטוב ומופרך לחלוטין במקרה הרע.
דרכם של היסטוריונים אקדמיים מקצועיים היא לא לסמוך על דיווחם של כותבי הבשורות אשר נחשדים באהדה ל"אמת המשיחית" אלא להסתמך על כתביהם של מלומדים רומיים בני התקופה שהיו גם היסטוריונים מקצועיים וגם אובייקטיבים בדעותיהם, כלומר כאלה שלא נטו לאהדת הנצרות או היהדות. ההיסטוריונים הרומיים הללו היו אדישים לחלוטין כלפי כל דת ולא עניין אותם דבר פרט לכתיבת האמת היבשה המציאותית. הבה נראה שלב אחר שלב מה באמת התרחש לפני 2000 שנה.
טעות ראשונה: לידתו של ישוע בבית לחם
בתנ"ך מופיעה נבואתו של הנביא מיכה: "ואתה בית לחם אפרתה צעיר להיות לי באלפי יהודה" (ה' 1); מכאן מבינים המשיחים כי על המשיח המיועד לעם ישראל להיוולד בבית לחם אשר בשבט יהודה. ואכן הפלא ופלא! בברית החדשה מסופר שישוע נולד בבית לחם. אלא שכאן צצה בעיה היסטורית טורדנית: ההורים יוסף ומרים חיו כל חייהם בנצרת שבגליל. מה גרם להם לעזוב פתאום את ביתם היחיד ולצאת לבית לחם, כאשר באותם ימים מדובר היה במסע ארוך, מפרך, קשה ורצוף מהמורות, על אחת כמה וכמה כשמדובר במרים המסכנה שהייתה בחודש התשיעי להריונה! לעזרת המשיחיים נחלץ לוקאס לפתרון הקושיה ומספר בבשורה שלו שהקיסר אוגוסטוס פקד על מפקד אוכלוסין שנערך בכל העולם (!!) (ב' 1). במפקד כזה, בארץ ישראל, נאלץ כל אדם לחזור לשבט שממנו יצאו אבות אבותיו ובמקרה של יוסף מדובר בשבט יהודה. כלומר הזוג לא בחר מרצונו לצאת למסע המפרך הזה אך פקודתו של הקיסר היא חוק בל יעבור. בדרך נעצר הזוג בבית לחם ומרים כרעה ללדת באבוס. אכן נשמע הגיוני מאוד ולוקאס עשה מלאכתו נאמנה. אולם אליה וקוץ בה: הקיסר אוגוסטוס מעולם לא ערך את מפקד האוכלוסין הזה!! היסטוריונים רומיים שחיו עם הקיסר וליוו אותו כל חייו כתבו בפרוטרוט את פעולותיו שנה אחר שנה. הוא אכן ערך מפקדי אוכלוסין אך אף לא אחד מהם נערך בתאריך שמציין לוקאס ומכאן שהמאורע שהתחיל את העלילה המשיחית כולה עד הלידה בבית לחם הוא המצאה ספרותית מחוכמת!
טעות שניה: רצח העוללים
בבשורה על פי מתי מתואר (בפרק ב'( כיצד פנה המלך הורדוס אל הכוהנים ואל סופרי העם ושאלם: "היכן מלך היהודים שזה עתה נולד?". אלו נזכרו בנבואת מיכה הנ"ל, ולאחר חקירת שלושה חכמים (מגושים) מן המזרח שבאו ל"מלך היהודים", שלח אותם הורדוס לבית לחם, לא לפני שהשביע אותם שיחזרו ויגלו לו היכן התינוק וכשלא עשו זאת נתקף בזעם נוראי וציווה להרוג את כל התינוקות בבית לחם. כמובן שגיבור הסיפור ניצל באורח פלא כאשר מלאך הזהיר את יוסף והמשפחה ברחה למצרים עד למות הורדוס. עד כאן הסיפור. אך מהי האמת? ההיסטוריונים הרומיים שליוו את הורדוס כל חייו, ביניהם יוספוס פלביוס המהולל, מתארים וסוקרים את קורות הורדוס, ימי שלטונו ורוע מעלליו ביריעה נרחבת ומפורטת מאוד. אף אחד מהם לא מזכיר את טבח העוללים. הדבר תמוה ביותר כיוון שאותם היסטוריונים לא היו חשודים באהדת הורדוס ולא הייתה להם כל בעיה להציגו באור שלילי ביותר כאשר הדבר תאם את העובדות. העובדה שלא מוזכר אירוע זה ע"י ההיסטוריונים שחיו וליוו את המלך עד מותו מראה שאירוע זה הוא גוזמה ספרותית הבאה להציג את הורדוס כנציג השטן הרודף את ישוע מלידתו. בולט הדמיון בסיפור זה לסיפור גזירת העוללים של פרעה בספר שמות כאשר רק משה המושיע של ישראל ניצל מגזר זה. שוב ניתן לראות כיצד עשו מחברי הבשורות ככל יכולתם על מנת להקביל בין התנ"ך לברית החדשה גם כשהדבר בא על חשבון העובדות ההיסטוריות.
טעות שלישית: רצח יוחנן המטביל
מרקוס הוא היחיד המביא את הסיפור במלואו: הורדוס אנטיפס אסר את יוחנן כיוון שזה תקף בחריפות את נישואי אנטיפס לאשת אחיו הרודיאס, דבר הנוגד את חוקי היהדות. הרודיאס שנאה את יוחנן וזממה להורגו. ההזדמנות הגיעה ביום הולדתו של אנטיפס כאשר שלומית, בתה של הרודיאס, רקדה עבורו ריקוד שגירה את תאוותיו של המלך הנרגש שהבטיח לה מה שתבקש. היא בקשה את ראשו של יוחנן ולמלך לא נותרה ברירה אלא להורגו. מאוחר יותר מסופר שצבאו של אנטיפס הושמד ע"י אלוהים כעונש צודק על רצח המטביל. הברית החדשה מתארכת את מותו של יוחנן בתחילת דרכו של ישו בשנת 30 לספירה ואת מפלת הצבא כשנה אח"כ. ומהן העובדות ההיסטוריות? אנטיפס אכן התחתן עם אשת אחיו ואסר את יוחנן כשזה תקף אותו. מאוחר יותר הסתכסך אנטיפס עם מלך הנבטים חרתת הרביעי סביב הגבולות באזור גמלא ופרצה מלחמה ביניהם שבה ניצח חרתת הרביעי והשמיד את צבאו של אנטיפס. מותו של יוחנן אינו מוזכר כלל ובנוסף התאריך האמיתי של מפלת צבא הורדוס הינו 36 לספירה ולא התאריך בו נוקבת הברית החדשה.
טעות רביעית: משפטו של ישוע
כל הבשורות מתארות את משפטו של ישוע לפני הסנהדרין כעוול וכאי צדק ומציגות את חכמי היהדות כמי שרק ניסו לזמום ולהרשיע אותו לפני מסירתו לנציב הרומי. השאלה החשובה היא האם הסנהדרין האוונגליונית אכן תואמת את הסנהדרין האמיתית שנתקיימה בעת ההיא. התשובה שלילית משלוש סיבות:
-
משפט ישוע בפני הסנהדרין אינו מתנהל לפי ההלכה היהודית בדיני נפשות ואפילו לא לפי חוקי יוון ורומא בעת ההיא. שלא כדיני נפשות בהם "פותחים לזכות ולא לחובה" מאשימים השופטים את ישוע מייד. המשפט נערך בלילה ולא "דנין ביום וגומרין ביום". בנוסף הוא נשפט בערב החג ואילו בסנהדרין "אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב".
-
הרכב הסנהדרין האוונגליונית אינו תואם את הרכבה האמיתי. בבשורות מוצגים השופטים בשם העמום "כוהנים, סופרים וזקנים". הסנהדרין האמיתית הייתה מורכבת מחכמים פרושים בלבד.
-
הצגתו של הכוהן הגדול חנן כרשע ומושחת עומדת בסתירה משוועת לדמותו האמיתית. היסטוריונים בני התקופה מתארים אותו כאישיות אפופת הערצה ללא כל סטיות דתיות או הליכות צדוקיות. אין שחר לתיאורו המפוקפק בבשורות.
הסנהדרין כפי שמוצגת בבשורות מורכבת מרסיסי שמועות וזיכרונות בשונה מזו האמיתית אשר בה חברי הסנהדרין הורכבו יחד במזיגה אומנותית ערטילאית. הסנהדרין האוונגליונית נולדה בחיק התיאולוגיה הנוצרית וניזונה ממגמותיה להציג את המנהיגות היהודית ככופרת ומואסת במושיע הפלאי.
טעות חמישית: ספר מעשי השליחים
ספר זה, המתאר את קורות השליחים לאחר הצליבה, מורכב מגיבוב של אמת ובדיה. כאשר משווים אותו עם העובדות ההיסטוריות ניתן לראות שמשפטם של השליחים בפני הסנהדרין לא היה ולא נברא, ויתרה מכך, המילים ששם המחבר בפי השליחים בשיא העימות עם הסנהדרין נלקחו מהספר "אפולוגיה" של אפלטון על משפטו של סוקרטס: "עלינו להקשיב בקול אלוהים ולא בקול בני אדם". קו העלילה כולו- רדיפת הקהילה לאחר רצח סטפנוס הוא מופרך. עובדתית נרדף רק הפלג היווני של הקהילה ואילו הפלג היהודי נותר ללא פגע.
עליי להבהיר שסקירה זו אינה ממצה את מסכת הכזבים האומנותית של מחברי הבשורות. נכתבו כאן דוגמאות בולטות לחוסר האמינות ההיסטורית של הברית החדשה כידוע לכל מומחה אובייקטיבי של התקופה. בכך עניתי לדרישותיהם של פאולוס ושל רוזן כאחד: לא ניתן לבסס אמונה אמיתית על סמך ספר כוזב ולא ניתן להסיק שנבואות התנ"ך נתגשמו בברית החדשה יותר מאשר הן נתגשמו בספר בדיוני מרגש אחר-שר הטבעות.