ציידי הנפשות

בשבע וחצי בערב, צריף חדר-האוכל הישן של קיבוץ נחשולים היה מלא עד אפס מקום בבני-נוער. מי שלא מצה מקום ישיבה על אחד מכיסאות הפלסטיק הלבנים, נאלץ לעמוד. אורות הנאון כבו, זרקור כוּון מרכז הבמה.

"ה-י"! נשמעה צעקה מאחד המיקרופונים, ואל הבמה רץ בחור נמוך-קומה מעוטר בזקן-תיש קטנטן, חמוש בכובע-מצחייה הפוך, חולצת טי ומכנסי ג'ינס הגדולים עליו בכמה מידות. זה היה בראד. הוא קפץ על הבמה, האולם השתתק באחת. "תנו לי מוסיקה", הגניב למתופף ולגיטריסט. "אנחנו החבר'ה משיקגו", דיבר-זימר בקצב הראפ, "מאוד שמחים להיות פה, אתם נראים לי חבר'ה גזעיים, ממש קוּליים. יש לנו רק שלושה ימים להלל ולשבח את ישוע, או-יה בני אדם. אבל לפני זה יש לי פה כמה מתנות, שאני צריך להיפטר מהן".

ובראד התכופף אל ארגז גדול, וזרק באוויר שוקולדים. הצעירים התנפלו על 'המתנות'.

אל הבמה ניגשת 'מיס בי', קאתי בסלר, אם המרכז בשיקגו. פני חרסינה עדינות ועצובות, ממוסגרות בשעיר ארוך. "ראינו בטלוויזיה בשיקגו איך הדלקתם נרות לרבין, ראינו איך כתבתם לו מכתבים, וחשבנו - הנוער הישראלי עכשיו במשבר, הנוער הישראלי אבוד, באנו לעזור לכם. גם לי זה קרה אחרי רצח קנדי. כולנו נכנסנו לסמים והסתבכנו עם המשטרה. אלוהים שלח אותי הנה".

*   *   *

את הרעיון לקיום 'כנס ישראלי-לאומי לבני נוער משיחיים' יזמו ארי ושירה סורקו-רם מרמת-השרון, יהודים משיחיים על פי הגדרתם, כבר עשרות שנים. ארי, 54, הוא שחקן. שירה, 55, עסקה בעבר בבימוי ובכתיבת תסריטים לסרטים דוקומנטריים. "אנחנו יהודים שמאמינים בברית הישנה וגם בברית החדשה. אנחנו לא נוצרים, אנחנו יהודים שמאמינים בישוע". לדבריהם, מספר הקהילות המשיחיות בארץ מגיע ל-40. הגדולות יותר, אלו המונות יותר מ-200 חברים, פועלות בטבריה, בחיפה ובירושלים. כל קהילה עצמאית, בראש כל אחת עומד 'רועה הקהילה'. את מפגשיהם השבועיים הם עורכים בבתים פרטיים או במעין בתי-כנסת. בארה''ב, הם אומרים, יש מאות קהילות.

באחרונה החליטו להשקיע מאמצים גם בנוער. "בני הנוער שבאים לכנסים שלנו", אומרת שירה, הם בני הורים מאמינים או צעירים, שנתפסו לרעיון ומביאים את חבריהם, הכול בהסכמת ההורים. בדרך כלל בכנסים, אנחנו מסתפקים בלימוד תנ''ך ובמשחקים, הפעם רצינו לעשות משהו גדול, להביא צוות מחו''ל ולהפגיש את כל בני-הנוער המאמינים מכל הארץ, לחזק אותם, כדי שלא ירגשו בודדים. יש כאן רק 130 בני-הנוער מכל מגוון האוכלוסייה הישראלית, 50 לא יכלו להגיע, ועוד 72 נמצאים בטיול בנגב".

"חבר'ה, מ'עניינים?" זעק בראד לתוך המיקרופון והפעיל את מכונת העשן, "אנחנו בשיקגו עושים את החברים האלה הרבה יותר גדול. בשיקגו יש לנו 250 יהודים שמתים על ישוע, וזה גודל כל שבוע, כי כשאנשים מתחברים לזה, הם מביאים גם את החברים שלהם, וכולם הופכים למאמינים. חוץ מזה, אנחנו נותנים מתנות. בארגז הזה לידי יש את המוסיקה הכי חמה שהולכת בארה"ב. מתנות חינם!" והוא מעיף על היושבים גשם של קלטות ודיסקים. "כולם לקום", צועק בראד, כולם קמים. "כולם לשבת", צוחק בראד. כולם יושבים. הדבר הכי חשוב – להשתגע בשביל אלוהים או-יה!

''ועכשיו לכללים הקוּליים'', אומר בראד, ''אין פה סמים, אין אלכוהול, ואם יש, תנו למדריכים לשמור לכם, הם לא ישאלו שאלות, אני מבטיח''. הנוער מגחך, ושוב בראד חייב להיפטר מערימת שוקולדים. ''בנים ישנים במגורי הבנים, בנות במגורי הבנות, שום דבר לא יקרה ביניכם בלילה, הרבה דברים יקרו עם כולכם ביום! אמרתי, כלום לא קורה בלילה, ה-מון קורה ביום! מתעוררים בשבע בבוקר, ומי שלא, יקבל על הפרצוף מים קרים. לא מבריזים משום פגישה אמרתי. מי שלא יציית לחוקים האלה, הוא ממש ביפּ ביפּ ווּומ - וומ, קלטתם?

כן, השיב לו הנוער. ובראד שוב זרק קלטות ודיסקים, שהפעם נתפסו בעודם באוויר. אחר כך יותר ממאה משתתפים, רובם בני 16, חולקו לקבוצות: עולים מרוסיה, עולים מאתיופיה, דוברי אנגלית ועברית, דוברי עברית.

"החיים נראו לי גרועים יותר מזבל", אומר רוני, 16, מחיפה. "כל הזמן הלב שלי נשבר מכל מיני דברים. החברה שלי עזבה אותי, וכל הזמן אני מרגיש בודד. אני חושב שאני מכוער, אף אחד לא רוצה אותי. גם כל הפצועים שהיו עצבנו אותי. זה חוסר-אונים מפחיד כזה. רציתי למות". כך, עד שדרך חבר הגיע לאחת 'השבתות' בקהילת המשיחיים. "היה שם אוכל, שירים וכיף, והם התנהגו אליי יפה, היו חמימים כאלה. הם עשו דברים מוזרים, אבל הם התייחסו אליי. אם ישבתי לבד, באו וישבו איתי".

מיכל ונטע מאשקלון הגיעו לקבוצה בעקבות פגישה מקרית ברחוב. "בחופש הגדול", מספרת נטע, 15, "הלכתי לבקר את החברה שלי בתל-אביב, רצינו ללכת להופעת להקת 'פורטרט'. הקדמנו, אז הסתובבנו קצת ברחוב. פתאום ראינו קבוצה של אמריקאים. הם התפללו ושרו שירים על המשיח. הסתקרנו. היה שם אחד בן-גילנו, שהחל לדבר אלינו בעברית על ישוע. אמרנו לו שישו וכל מה שקשור בו זה האויב של היהודים, אבל הם אמרו לי שזה הפוך, והביאו לי עדויות, שהוא משיח אמת. הם לקחו את מספרי הטלפון שלנו בפנימייה. כשבאתי, הם קיבלו אותי מאוד יפה. הרגשתי שהם אוהבים אותי, שאכפת להם ממני. ככה באתי אליהם כל שבת. הם שרו שירים לישוע והביאו מסר מאלוהים. רציתי לספר למשפחה שלי, אבל פחדתי מהתגובה שלהם, הם שומרי מסורת. אחרי זה סיפרתי לחברה שלי עליהם, למיכל".

גם מיכל נשבתה. "אני באה ממשפחה קשה, הם נתנו לי גל של אהבה, אז התחלתי לבוא אליהם כל שבת, כבר שישה חודשים. לשפחה שלי לא ספרתי, הם מסורתיים".

קרן, 16, מירושלים: "כשהגעתי לפגישות שלהם בשבתות, זה היה יותר בקטע של מוסיקה, וגם קיבלנו מסר מהרועה. אמרתי לעצמי, וואללה, נחמד. ואז ניסיתי להתפלל, וזה לא כל כך עבד. הרועה אמר לי שאני צריכה להאמין בזה, אז זה יקרה. ואם אתה לא מצליח לא נורה, לא לוחצים עליך, הם מתפללים, ואני מזמזמת את השירים".

ענבל, 17, מבת-ים, לא הייתה באף 'שבת', זוהי פגישתה הראשונה עם הקהילה. "להורים אמרתי שזה כנס של יהודים שמאמנים. חשבתי שזה יהיה כמו בית-כנסת. חברה שלי ידעה שיש לי מצוקה מאוד קשה בלב. כי אבא שלי התעלל בי מינית כשהייתי קטנה. עד היום אני חושבת שזה בגללי, שאולי פיתיתי אותו. אולי הם יוכלו לעזור לי".

היום למחרת נפתח בשעה מוקדמת בתפילת הלל לישוע. מרחוק נצפו רק שלושה מבריזים, שהדיפו להשתכשך במימי המפרץ הכי יפה במדינה, חוף דור הנושק לקיבוץ. כל השאר התייצבו בשעת בוקר מוקדמת בחדר-האוכל הישן, שכל חלונותיו הוגפו. אחרי תפילה מלוּוה במוסיקת רוק, צפו כולם בקלטת וידאו קצרה מהמרכז הגזעי ההוא בשיקגו. "גם שם", מסביר בראד תוך כדי הקרנה, "אנחנו מעיפים להם שוקולדים". אחת מהסרט, ישובה בתוך קהל מתלהבים של בני עשרה, מתפרצת: "להשתגע בשביל אלוהים, להיות מכור לו לגמרי, לתת את כל החיים שלך לו ולישוע - זה גזעי". הסרט נגמר, בראד יושב ליד נורית, 16. "נורת", הוא דוחף לה מיקרופון, "מה את עושה פה?"

"באתי להיות קרובה יותר לאלוהים, זאת אומרת לישוע".

"את מאמינה?"

"כן", אומרת נורית, "אני מתחזקת, אני רוצה להיות לוחמת עבור ישוע ואלוהים".

"וולקאם טו שיקגו", אומר לה בראד.

*   *   *

נורית, רוני, מיכל, נטע וחבריהם הם החוליה החלשה, שאותה מחפשים קבוצות דוגמת היהודים המשיחיים. מתבגרים מרקע משפחתי קשה, שבנוסף לקשיים ולבלבול הטבעיים לגיל, נאלצים להתמודד עם קשיים סובייקטיביים. הקבוצות ה'דתיות' והכתות למיניהן 'מלקטות' אותם ברחוב. גם פה נוסחת הפיתוי פשוטה להדהים: תן לילד קצת יחס, הבנה כביכול, אהבה כביכול, תגיד לו: אני הייתי בדיוק במצב שלך, גם אותי אבא זנח, גם אני חשבתי שאני מכוער, גם אני לא יודע מי אני, אם אני מושך בנים או בנות. גם אני הרגשתי כל כך הרבה זעם.

הפתרון: תאמין בישו, ברוח הקודש, לא במה שהממסד מאמין. אצלנו זו לא חזרה בתשובה. זה ישוע ורוח הקודש, זה מה שיש שם, בשיקגו, וזה הרבה יותר גדול , וזה הרבה יותר גזעי. ואנחנו גם מחברים לזה מוסיקה, מוסיקה גזעית.

אור אדמדם נשלח אל עבר הבמה הקטנה, בראד נעלם במסך עשן וחוזר עם מזוודה, על פניו מסכה של פרצוף מחייך. "זאת המסכה", אומר בראד, "שמסתירה את מה שאני באמת מרגיש. וזאת", והוא מוצא מהמזוודה מסכה אחרת, מקושטת, "זאת מסכה משוגעת, אני שם אותה כשאני חושב על אבא שלי, שעזב אותי כי הוא אהב את האלכוהול יותר ממני. אני שם אותה כי אנשים אמרו לי שאני לא שווה, שלא אוכל לעשות כלום. יש לי גם מסכה, שאני שם כשאני לא מרגיש כלום, נכון שגם לכם יש מסכה כזאת? הרי גם אתם הרגשתם שאין לכם כלום".

המסכה האחרונה היא מסכת נצנצים של מסבות. "אני מנסה להיות קוּל, אני שותה אלכוהול, אולי יותר מדיי, אבל הכאב עדיין שם. ופעם, אני זוכר הרגשתי את הריקנות הזאת, את הכאב הזה, וחשבתי שאן לי סיבה לחיות. גם אתם הרגשתם כך. אז לקחתי את האקדח הזה, ולקחתי כדורים. לא רק אחד, כי לא רציתי להחטיא. הבטתי בהם, והכנסתי אותם אחד-אחד לאקדח. טענתי את האקדח והצמדתי אותו לרקה. רציתי לסיים את הכאה, להוריד את המסכה האחרונה. אני עדיין יכול להרגיש את מגע המתכת הקרה בראש. סחטתי את ההדק עד החצי, אבל לא לחצתי".

הקהל נשם לרווחה.

"לפני כמה שנים", מגיע בראד סוף-סוף לעניין האמיתי, "נתתי את כל המסכות האלה לישוע. הרגשתי עירום, אבל ידעתי שאלוהים לא צריך מסכות. אני לובש מאז את אלוהים. בואו, בואו אליי לבמה כל אלה שיש להם מסכות במזוודה שלהם, כל מי שרוצה להיפטר מהמסכות שלו, בואו, בואו אליי". והם באים אליו, מתקבצים אל הבמה.

אחר-כך מיס בי סיפרה להם על הילדה היהודייה רֶבֶּקָה. "את אביה לא הכירה, ואמה זרקה אותה מהבית. לא היה לה לאן ללכת. לקחתי אותה אליי. דיברנו איתה על ישוע. היה קשה לאהוב אותה. היא השתלטה לי על כל הבית. בכנס סוף-שבוע שעשינו היא כבר ענדה מגן- דוד עם צלב והחלה לדבר קצת על אלוהים. באותו ערב גורלי היא הגיעה מאוחר לפגישה. היא הייתה על סמים, אבל בסוף הערב התפללה עם בראד והזמינה את ישוע ללבה. חזרנו הביתה, דיברנו עד אחת בלילה, היא בכתה קצת והלכה לישון. למחרת קמתי בשש בבוקר להתפלל. היא נשמה בצורה מוזרה. בתשע בבוקר היא עדיין ישנה. ב-11, כשילדיי באו לארוחת צהרים, הם ניסו להעיר אותה - היא הייתה מתה. בבית שלי הייתה גופה של ילדה יהודייה מתה ששמה רבקה. יש הרבה ילדים כאלה. אם היא לא הייתה מגיעה אלינו, היא הייתה הולכת ישר לגיהנום. עכשיו יש לה חיי נצח. אתם לא יכולים לדעת מה יקרה איתכם מחר, אולי מחר תמותו".

באולם השתררה דממה. "איזה מסכנה רבקה", אמרה מיכל ומחתה דמעה. "לפחות יש לה חיי נצח", ניחמה אותה נטע.

*   *  *

המסר שהועבר בכנס היה: העולם מחורבן, ואתם, לוזרים שכמותכם, תמותו בכל מקרה, כמו רבקה המסוממת הזאת, אז אם כבר למות, למה לא ללכת לגן עדן? הגיהנום שאתם עוברים עכשיו הוא כלום לעומת הגיהנום שמצפה לכם שם, אחרי שתמותו מסמים או בפיגועים או השד יודעה ממה.

לזכותם של משיחי שיקגו ייאמר שהם מקצועיים, ה'טפול' מתחיל במעין מסיבה המונית, עם להקת נגנים, מסכי עשן, אורות צבעוניים וממטרי שוקולד ודיסקים. משם מתקרבים המשיחיים לנפשות המבולבלות לאט-לאט. מעין הצגות קטנות מועלות על במה. באחת מהן מבצעים 'ניתוח' ב'חולה'. דם של צבע אדום נשפך, ומגופו של ה'חולה' מוציאים בקבוקי בירה וחוברת פלייבוי. רק אחרי שמתפללים לישוע עבורו, קם הגוסס על רגליו.

אחרי זה יבואו הווידויים האישיים. לא של הישראלים, של הצוות המאומן משיקגו. "גם אבא שלי עזב אותי לטובת האלכוהול", יגיד בראד הגזעי, "גם אני ילדה מאומצת," תגיד מיס בי. "גם אני הסתבכתי עם סמים ועם המשטרה. המסר הוא אחד: אמונה בישוע היא תרופת הפלא, כדאי לכם, זו הרגשה נפלאה".

"אתמול בערב בכיתי", מגלה לי מיכל. "דיברו איתנו על החטאים שעשינו בגיל 12, ואז כולם התחלו לבכות".

- חטאה בגיל 12?
"כן", השפילה את עיניה, "'הרמתי' סוכריות מהקיוסק השכונתי, אבל ישוע שעלה לצלב וסבל נורא יסלח לנו".

"בעולם שבחוץ אוהבים אותך רק אם יש לך כסף או אם אתה נורא יפה", אומרת ענבל. "פה אוהבים אותי, פה כולם סולחים לך. כי השופט היחיד בעולם הוא ישוע, והוא כבר סבל בשביל כולנו. חוץ מזה, הוא יהיה יהודי, הוא פשוט הביע את הדעות שלו בצורה שונה".

*   *   *

בשבע בערב מגיע המטיף סקוט ווילסון. בן 26, בהיר שיער, קצת שמנמן, לבוש ג'ינס משופשפים וטי-שירט לבנה, כריזמטי וסמכותי.

"בואי נשב קדימה", אומר רונן מבער-שבע לנאוה מעפולה. "בשביל מה?", שואלת אותו נאוה. "בשביל השוקולדים", משיב לה קובי. אבל השוקולדים והמתנות פסקו, כי חוץ מרונן ומנאוה כל דרדק יודע, שאין מתנות חינם. זמן התשלום הגיע.

"שאף אחד שלא יעז לדבר!" צועק ווילסון, "אנחנו עכשיו משתחווים לאלוהים ולישוע, וכשרוח הקודש נמצאת פה ורוצה לפעול, אף אחד לא מדבר, אף אחד לא זז. תתחילו להתפלל. עכשיו! ישוע! ישוע! אנחנו מבקשים שתבוא! כולם אייתי ביחד: ישוע, ישוע, הוא המשיח! תנו לי אור על הבמה, תנו לי מוסיקה!"

מנקודה זו האירוע נראה כמו מופע רוק המוני. מערכת התופים הרעימה, הגיטרות החשמליות ייללו, מכונת העשן פלטה ערפל סמיך, ועל הבמה התפתל וצרח ווילסון כמו כוכב רוק אמיתי, לתשואות הקהל שהרים ידיים וצרח שוב ושוב את הפזמון החוזר: "גואל כל ישראל ישוע!" למעט המבוגרים באולם, רק העולים האתיופים העצורים משהו נשארו עומדים במקומותיהם. ווילסון ניגן בקהלו כמו רב אמן. נערה בשם דורית עולה לבמה, היא נראית היסטרית, ווילסון עוזר לה לעלות ומורה ללהקה לתת רקע שקט ודרמטי. "השטן", היא צועקת ובוכה עם מוסיקת הרקע, "השטן שונא אתכם, הוא רוצה שתמותו, קבלו את האלוהים, כדי שתהיה לכם שליטה בחיים, מה יש לי בחיים?", היא מתייפחת, "אין שום דבר. אנחנו לא מבינים בכלל, אז תמלא אותנו!"

הקהל נבהל מדורית, ווילסון עושה סימן להוריד אותה מהבמה. בני נוער זזים באי נוחות, חלקם מתיישבים, "לא זוז!" צועק עליהם ווילסון, "שאף אחד לא יעז לשבת! רוח אלוהים פה! אתם הישראלים, אתם יודעים בכלל מזה להלל? זה לקפוץ למטה ולמעלה ולהסתובב. רק המתים לא מהללים את אלוהים, תנו לו מחיאות כפיים!" והם מוחאים.

אחר כך ניגש ווילסון אל נערה אחת, נאה, קצת מגושמת. ידו האחת אוחזת במיקרופון, השנייה מלטפת שערה. "הביטי בי בעיניים, אני אמיתי, ואת אשה של אלוהים. אלוהים רוצה להשתמש בך, כדי שתשני את העולם, אל תנסי להתנער מזה. הנה, רוח הקודש יורדת עלייך עכשיו. אני גוער בשדים מהגיהנום בשם ישוע! אני נותן לך חירות, שחרור, שלום, קבלי את זה", ממתיק ווילסון את קולו, ומורה לה בידו לשבת למרגלותיו.

"האויב משקר לכם. האם אי-פעם כאבתם? קראתי היום ביוחנן פרק 13, ישוע ישב לשולחן עם התלמידים שלו, זה היה אותו ערב שבו עצרו אותו, ויהודה כבר החליט לפגוע בישוע. ישוע ידע שזה הוא, כל כך כאב לו, לא בשביל עצמו, בשביל האחרים. גם בכם פגעו, ישוע קם מהשולחן, ולקח מגבת".

ווילסון עושה סימן קטן, ואחד הנערים מביא לו מגבת ודלי מים. ווילסון חולץ את נעליה ואת גרביה של דורית הוא מתחיל לרחוץ את כפות רגליה. "הוא הלך ליהודה, חלץ את נעליו, שם ידיו במים ורחץ את רגליו, כי זה מביא מרפא לשרת את האויב שלך. אני לא יכול לסלוח להורים שלי, לחברה שלי. מי אנחנו שלא נסלח?.... ישוע יעשה אתכם כל כך אדירים, שכולם יביטו בכם ויגידו וואו - מה הוא עשה להם?" לא עבר זמן רב, אל האולם הובאו עשרות מגבות ודליי מים. בכל האולם חלצו את נעלי הסניקרס והגרביים ורחצו זה לזה את הכפות הרגלים. מיכל ונטע רחצו ובכו.

*   *   *

רוב בני הנוער שעימם דברתי, השתתפו בכנס ללא ידיעת הוריהם. מדוע לספר להורים, כלומר לאויב? "לחלק אין למי לפנות, אין להם הורים", אמרה לי שירה, מתעלמת מהמוסדות האחראיים לילדים האלה, כגון פנמיות או בתי ספר. גם בשיקגו, מצדיקים את עצמם בראד ומיסבי, מגיעים אליהם בני נוער אבודים, מסוממים, עזובים.

- איך אתם מרגישים מבחינה מוסרית כשאתם מאמצים ילדים עם רקע קשה, ילדים פגיעים?
שירה: "אנחנו עושים להם כשליחות את הדבר, שאלוהים רוצה לעשות עם בני-אדם. לתקן מהתחלה ועד הסוף. אנחנו רואים הרבה ילדים שבורים, הם באים מבתים, שגרמו להם נזק עצום. אם הם ימשכו כמו שהם, הם יגמרו את חייהם בצורה מאוד גרועה".

- לא עדיף שאותם ילדים יופנו לעזרה מקצועית?
"פסיכולוגים וגם פסיכיאטרים הם מצוינים. יש לנו כמה מביניהם שמאמנים בישוע, אבל כשאור אלוהים נכנס ללב של מישהו, הוא יכול לעשות בחמש דקות מה שלפעמים ייקח שנים לתקן".

- אז אתם מתקנים אותם על ידי המרת דתם?
ארי: "למה ממירים? אנחנו לא משנים את הדת. ישוע הוא משיח. וזה בא מתוך היהדות, הוא נביא כמו משה רבנו. זה לפי הכתובים".

- מה עם ההורים שלהם?
"הם באים אלינו עם מרירות להורים, אין קומוניקציה, אין קשר טוב, יש הרבה בעיות ושנאה, לפעמים המשפחות שלהם מאוד אכזריות אליהם. אבל אם ההורים ירצו לדעת איפה הילדים, אז נדבר איתם".

*   *   *

ביום האחרון סקוט ווילסון כבר לא היה צריך לדבר הרבה. "תנו לי מוסיקה שקטה", אמר ללהקה, "בואו, אלוהים עובד על הבמה". על הבמה הקטנה הצטופפו עשרות צעירים, חיבקו את כולם, בכו עם כולם. אחרים נשארו ישובים בכיסאותיהם, הרכינו ראש ובכו.

אחר כך ווילסון שוב צעק: "תפסקו עם המוסקה! אני הולך לאכול. אתם נשארים פה להתפלל כדי לגלות מה הוא רוצה מכם. היום ארוחת צהריים שלכם היא רוחנית". וכך הלך ווילסון לאכול צהריים, מלווה בפמליית שיקגו. כל השאר נשארו באולם. אף אחד לא העז לצאת.

ואז קם גלעד ודיבר: "כשנרצח רבין הרחובות התמלאו בעשרות אלפים שחיפשו משהו. ישבנו ברחובות, שרנו שירים, חיפשנו תקווה, כי כל מה שראינו סביבנו היה סתם. אני הולך בדיזנגוף ורואה חבר'ה, שסתם יושבים ואין להם חיוך. אנחנו התקווה היחידה שלהם. זה לא שנבוא לסתם בן אדם, ונגיד לו, בוא לישוע, אבל בבית הספר אפשר להגיד לכל החברים. אז תלכו לבית הספר".

קצת לפני שעמד הכנס להסתיים, עלו אנשים והתחלקו במה שעבר עליהם ביומיים. המדריכה של מיכל ונטע אמרה שזה באמת מרגש ששתי בנות ממשפחות מסורתיות הרשו לישוע להיכנס לנשמותיהן, "למרות הרקע המשפחתי הבעייתי בנושא". אבל מכל הווידויים ריגש את כולם רונן, שאחרי שכנועים אחז במיקרופון, וזכה למחיאות כפיים סוערות. "בהתחלה חשבתי שכולם פה פסיכים", אמר "אבל אתמול, בזמן רחיצת הרגליים, רוח הקודש הפיל אותי על הרצפה והתעלפתי, אני חושב שאני הייתי כאן הפסיכי. ואפילו לא ידעתי".

לפני שעלו כולם לאוטובוסים ביקש רנדי, בחור נאה ונמרץ, להגיד רק עוד משהו אחד חשוב: "יש לנו את כל השמות והכתובות שלכם, אנחנו נחזור הנה שוב בקיץ, והפעם נבוא בגדול מארה"ב, נהיה 72 איש. אנחנו נתחלק לקבוצות – אחת תתפלל, אחת תרקוד, אחרת תהיה ברחובות ותדבר עם בני נוער כמוכם. כל שבוע נהיה במקום אחר - בחיפה, בירושלים, בתל-אביב, בטבריה. בואו תצטרפו אלינו, זה הרי לא יעלה לכם כלום, כבר עכשיו אנחנו עובדים על תרומות גדולות בארה"ב. יש לנו שם אנשים, שיש להם הרבה-הרבה כסף. רק נצטרך להיות זהירים קצת. כשנעבור ביחד, נראה איך בתי-הספר בישראל הופכים לממלכה של אלוהים בשם ישוע המשיח. בואו נסיים בתפילה: תודה, אלוהים, שאתה משתמש בידינו ורגלינו וגופינו כדי לקחת את דבריך לכל הארץ הזאת, אנחנו נזעזע את הארץ הזאת, אמן".

 יצחק קדמן: זוהי עבירה פלילית

"העובדות חמורות, גם מבחינה חינוכית וגם מבחינה חוקית", טוען יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה הלאומית לשלום הילד. "כל מי שמפתה מישהו להמיר דת תמורת איזשהו פיתויו חומרי או אחר, זוהי עבירה על החוק, לפי מיטב ידיעתי, שעונשה מאסר. על פי התיאור, מדובר באנשים, שעברו עברות פליליות. דבר ראשון שצריך לעשות, זה להגיש תלונה במשטרה, ואנחנו נהיה הראשונים לעשות זאת. "בעבר נלחמנו נגד תופעות כמו האסט והאיי-אם, שהחליטו לפתוח סדנאות לילדים. פנינו למשרד הבריאות ולמשרד החינוך, והצלחנו למנוע מאותן קבוצות לערוך סדנאות לנוער. גם בעניין היהודים המשיחיים צריכים משרד הבריאות והחינוך להיכנס לתמונה. אסור שילדים עם מצוקות יפלו לידי שרלנטים".
עד כאן הכתבה

יצויין כי הזוג סורקו-רם פרסם בעלון חדשות של ארגון 'מעוז' (יוני 96) כי הם יתבעו את הכתבת ואת העיתון (כנראה לצורך גיוס כספים) אמנם סיגלית שחור מסרה כי לעולם לא נתבעו. 

תשובת החידה: שירה סורקו-רם הינה בתו של הכומר גורדון לינדזי (מייסד האגודה הנוצרית Christ for the nations Institute) והאישה הנוצריה פרדה.